יום שני, 5 באוגוסט 2013

האחריות על תכנית הלימודים היא בידינו!!



(מתוך TheMarker - פורסם ביום ראשון ה- 4/8/13 http://www.themarker.com/news/1.2088350)


אתמול בבוקר פורסמה ידיעה כי שר החינוך מתכנן לערוך ניסוי בו 120 בתי ספר יקבלו עצמאות חלקית לגבי תכנית הלימודים שלהם. כלומר, יקבלו את הזכות לקבוע 30% מתכנית הלימודים.
גם כאן, כמו בנושאים אחרים, מנסה מערכת החינוך בישראל להתאים עצמה למערכת החינוך בפינלנד. ובעצם לסגור את כל בתי הספר הפרטיים וה"מוכר שאינו רשמי" (וזאת לאחר שנתן הוראה לבתי ספר פרטיים לקצץ את תשלומי ההורים לכמחצית וגרם לסגירת חמישה בתי ספר). שר החינוך מתנה את הניסוי בבתי הספר בתקציבים גדולים יותר ולימודי ליבה (אך זה דיון בפני עצמו).
כידוע, ולפי הכתוב בכתבה, מערכת החינוך בפינלנד עברה משבר תקציבי, קיצצה את תקציב החינוך ונתנה אוטונומיה לבתי הספר. ובכך הפכו בתי הספר ל"מעבדות חינוכיות, כשהמורים מפתחים ויוזמים תכניות לימוד חדשניות".
נשמע כחלום, אני אישית רואה בזה הזדמנות נהדרת למורים בישראל. הרי מורים רוצים את האוטונומיה, הם אלה המכירים את תלמידיהם טוב יותר. אך להפתעתי, מדיון שנכחתי בו היום, עלתה האפשרות כי תהיה התקוממות גדולה של המורים נגד הנושא.
אצלנו בבית הספר, בית ספר לחינוך מיוחד, לא מונחים ע"י תכנית לימודים מסוימת. קיים מסמך מתנ"ה ויעדיו שאנו מונחים על ידו, וכן את היעדים של החינוך המיוחד. אך לשמחתי, בניית תכנית הלימודים היא באחריותנו! אנו קובעים את התלב"ס (תכנית לימודים בית ספרית), את התל"כ (תכנית לימודים כיתתית) ומתוכם אנו קובעים את התל"א.(תכנית לימודים אישית) אותה בונים לכל תלמיד בשיתוף עם הצוות המקצועי והפארא מקצועי וכל הצוות המטפל בכיתה. ייחודו של בית ספרינו, משאיר בידינו המורים והצוות המקצועי והפארא-רפואי את ההחלטה איך, מתי והיכן לערוך את השיעורים הפרונטליים והפרטנים.
האמת, לא מכירה דרך עבודה אחרת, אין מיצ"בים, אין מפמ"רים, אין מבחני "8 המשימות" (שלדעתי נועדו לבחון את המורים ולא את התלמידים)... ההוראה בכיתה נעשית בקצב שלנו וישנו מענה לשונות כל התלמידים בבית ספרינו. אנחנו נטולי סיסמאות כגון: "המורה אינו בעל הידע", אצלנו גם מיישמים: אנחנו מתווכים לתלמידינו, מעודדים יצירתיות וסקרנות, מוטיבציה ואחריות. וכן, גם ברמות הקוגניטיביות הנמוכות אנחנו מצליחים להגיע איתם לחשיבה מסדר גבוה.
לפעמים אני חושבת שיש לקחת חלק מדרכי העבודה בחינוך המיוחד וליישם בחינוך הרגיל. אך ישנם קשיים רבים בחינוך הרגיל אותם יש לפתור. העיקרי הוא כמות התלמידים בכיתה. עם כל הרצון הטוב של המורה להגיע לכל תלמיד ולעודד אותו לחשיבה מסדר גבוה, אני מאמינה שישנו תסכול תמידי של המורים שהם אינם עושים מספיק. כאשר התקן אצלנו עומד על 11 תלמידים לכל היותר (תלוי אוכלוסיה) בכיתה רגילה מגיעה ל- 40 תלמידים.

לכן לדעתי, לפני שיכניסו שינוי שכזה, הנותן למורה אחריות כזו והזדמנות נהדרת, יש להתחיל עם צמצום מספר התלמידים בכיתות, על מנת לא להכביד ולהעמיק את התסכול של המורים בבתי הספר. ובהמשך לוודא שהמורים בבית הספר אכן בעלי הכשרה מתאימה לבניית התכנית... (ואולי כדאי לתגמל את המורים על כך).

תגובה 1:

  1. אסתי יקרה, קראתי את הרשומה המעניינת! ראשית כל הכבוד על העובדה שאת רואה את האתגר כהזדמנות. אני מאמינה בכל ליבי שמתן אוטונומיה למורים, היא בעצם הכרה במומחיותם בחינוך ולדיסציפלינה אותה הם מלמדים ובדומה למרצים במוסדות אקדמיים, עליהם לכתוב את הסילבוס של השיעור. עם זאת, אני חולקת על דעתך כי יש לפני כן לערוך שינוי במספר התלמידים בכיתות, לא כי לא צריך להפחית את מספר התלמידים - על כך אין ויכוח - אלא על העובדה שעם שינויים שמובילים לאיכות החינוך יש להמתין עד שיקרו שינויים אחרים...כלומר, לדעתי אין להמתין אפילו יום אחד, שהרי נדרשים כל כך הרבה שינויים. גם לפני הכנסת הטכנולוגיה אמרו "אולי נמתין עד ש..." והיום אנחנו מבינים שגם כשלא מחכים...מאחרים...כן אני בהחלט מסכימה שצריך להרחיב את ההכשרה בתחום של כתיבה ופיתוח תכנית לימודים כיתתית ובית ספרית, ולעשות זאת במקביל, תוך כדי הליכה...
    ליאת

    השבמחק