יום שבת, 28 בדצמבר 2013

שני גביעי אשל מחוברים עם חוט

אחי חזר מתאילנד והביא לילדים שלי (בת 8 ובן 4) מכשירי קשר קטנים, או בשפת העם: ווקי טוקי (walkie talkie). לי אישית זה נתן טעם של נוסטלגיה וגעגועים לפעם. איך התרוצצנו ברחובות וניסינו לקלוט אחד את השני.

היה מעניין לצפות בהתנהגות שלהם מרגע פתיחת החבילה:
  • כל אחד מהם החזיק את המכשיר שלו, בחן אותו, הצמיד אותו לאוזן והחל לדבר- "אבל שום דבר לא קורה". (ואני יכולה להישבע שזיהיתי מעבר אצבע על המכשיר, אבל אולי סתם דמיינתי).
  • "אולי צריך ללחוץ על הכפתור?"- לוחצים על הכפתור שניהם יחד ומנסים לדבר- "אבל שום דבר לא קורה".
  • "אולי אחד ילחץ והשני לא?"- הגדולה לוחצת על הכפתור, הקטן שומע אותה מדברת אבל היא לא משחררת את האחיזה וכשהוא מנסה לדבר, לא שומעים אותו- "למה רק היא ואני לא?".
  • שניהם עוזבים מנסים שוב לדבר, ושוב לא שומעים ואז מחליטים: "זה לא עובד, זה מקולקל".
לאחר הסבר שלנו "דמות המבוגר", הם מבינים ומתחילים להשתעשע עם המכשירים. אך עדיין, לפעמים יש בעיות, אין תקשורת, אחד רוצה לענות והשני עוד לא סיים לדבר.
אכן קומדיה של טעויות. 

אפשר להסתכל על זה משתי נקודות מבט:
האחת: נהדר!!! הילדים לומדים מה היא תקשורת נכונה, דו שיח בין שני אנשים, האחד מקשיב לשני. האחד נותן כבוד לשני, לכל אחד הזמן לבטא את עצמו והשני לא מפריע.
השנייה: מתסכל!!! הילדים של היום נולדו לעידן שונה לחלוטין. לעידן של כאן ועכשיו, לעידן של בקלות ובמהירות. לעידן דיגיטלי! דור האינסטנט!!
הרי איך קורה הדבר שאני כילד מחזיק משהו ולא יודע מיד איך לתפעל אותו? ועד שאני מצליח (ולא בכוחות עצמי, אלא כי לימדו אותי), זה לא זורם לי?

וכאן מגיעות הדעות השונות (ותלוי איזה דור אנו שואלים): 
"הטכנולוגיה שגעה את הילדים, אין להם שום מיומנויות".
"בעזרת הטכנולוגיה הילדים מפתחים חשיבה לוגית טובה יותר ומיומנויות חשובות יותר למאה ה- 21".
"שום דבר כבר לא מגיע בטבעיות, מחפשים ללחוץ על כמה שפחות כפתורים".
"עצם העובדה שצריכים מבוגר שיראה וילמד ויסביר, לוקחת מהילד את העצמאות".

אז מה בעצם הוא הנכון? האם בכלל יש נכון? האם ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדי המאה ה- 21 תואמת את ההתפתחות הקוגניטיבית "המסורתית"? 

הרי גם ההורים שלנו שכ"ילידים" ספגו את המושג "יום כביסה" על ידי צפייה באמהות ובסבתות ואף השתתפו בו, מחזיקים היום מכונות כביסה ומייבשים.
גם הם, שבזמנו חיכו שבועיים לקו טלפון (אותו חלקו עם השכנים) מחזיקים טלפונים סלולריים (ולמרביתם סמארטפונים).
האם זה אומר שהחשיבה שלהם פחות מפותחת היום? לא! זה אומר שמטעמי נוחות, הם בוחרים בדברים שיקלו עליהם את ההתנהלות היום יומית, כדי לפנות זמן לדברים אחרים.



אך למרות כל זה, אני חושבת שחשיפה של הילדים למשחקים שלנו כילדים, או לחיים של ההורים שלנו אינה סותרת את החיים שהם חיים היום. זה הוא עוד נדבך לידע הכללי, להתנסות ופיתוח החשיבה שלהם.
אין תחליף לחוויות העבר וגם לא חייבים לוותר עליהן. הטכנולוגיה לא נמצאת שם כדי לשנות סדרי עולם, היא שם כדי לסייע, כדי ליעל את הזמן, את ארגון הידע, את ההתנהלות הכללית. היא שם כי צריך לשחות עם הזרם ולא לטבוע. לא לתסכל את הילד ולמנוע ממנו את האינטואיטיביות והנוחות של הטכנולוגיה, אלא ללמד אותו להשתמש בה לצרכים שלו בנוסף להתנסות ולמידת חקר. שלא ישאלו "למה אנחנו צריכים מכשיר ווקי טוקי אם יש טלפונים ניידים חכמים", שישתמשו במכשיר ויבינו את ההבדל וימצאו לבד את היתרונות והחסרונות בכל אחד מהם.


הילדים שלי בהחלט נהנים מהמכשיר ומכיוון שאני חייתי את אז וחיה את היום, אני קיבלתי ממנו Galaxy 4!









יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

למידה רשתית- כל אחד והצבע שלו

לפני חודש השתתפתי בערב חדשנות של מחוז תל אביב.
ערב החדשנות עסק בנושא למידה רשתית.

ד"ר יעקב הכט סיפר על צונאמי החדשנות ועד כמה חשוב לעבוד מפרדיגמה של פירמידה לפרדיגמה של רשת. 
מודל הפירמידה- יש מעט בעלי סמכות ומומחיות אשר מעבירים את הידע שלהם ללא כל שינוי והתערבות לכפופים להם.
מודל הרשת- לכל אחד גוון מיוחד, תחום מומחיות וכל אחד תורם ממומחיותו ונתרם מזו של אחרים.

ד"ר יעקב הכט ציין כמה עקרונות חשובים החייבים להתקיים בכל אחד מחברי הקבוצה בלמידה רשתית:

  1. כל פרט חייב להיות מומחה בתחום.
  2. כל פרט מביא את הצבע הייחודי שלו, הכל פתוח וזמין לכולם.
  3. כל פרט צריך להיות בעל יכולת למידה- ללמוד וללמד במקביל.


הסכמתי עם כל מילה שנאמרה בהרצאה, אך הייתי סקפטית כי דבר כזה יוכל להתקיים במערכת החינוך שלנו. 
הרי איך ייתן מפקח או מנהל למורה בבית ספר לקיים כיתת רשת? בה הציון הוא ציון קבוצתי ולא אישי, בה המורה מפנה את מקומו ונותן לתלמידים ללמד אחד את השני. דבריו נשמעו כחלום, כדבר שקשה לביצוע.


לאחר כשעה עלתה מנהלת בית ספר "נורדאו" בנתניה והציגה לנו את "הנבחרת"


הנבחרת היא קבוצה של תלמידים- "מורים צעירים" ולכל תלמיד יש תלמידים משלו.
ישנם ראשי קבוצה בכל התחומים, לימודיים וחברתיים: שפה, אנגלית, גיאוגרפיה, מדעים, מתמטיקה.
יכול להיות תלמיד שהוא המורה בנבחרת אחת וכתלמיד בנבחרת אחרת.
כ"מורים" בנבחרת עוזר להם לחזור על החומר וכתלמידים בנבחרת אחרת נוח להם ללמוד מבני גילם מאשר מהמורה.
המנהלת מאמינה כי כשכולם מעורבים, ההישגים עולים.

התרגשתי מאוד מהיוזמה, 
ומאמינה בלב שלם שאם מורים/מנהלים/מפקחים יהיו עם ראש פתוח,
הדבר יכול לעזור משמעותית גם בפיתוח המנהיגות.

מצורף סיכום מכל ערב החדשנות, ההרצאות והיוזמות שהוצגו.










יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

הנושא המרכז- סיסמא או דרך חיים?

שנה"ל תשע"א - השפה העברית!
שנה"ל תשע"ב- אורח חיים בריא ופעיל!
שנה"ל תשע"ג - מנהיגות פורצת דרך!
שנה"ל תשע"ד - האחר הוא אני!

(וזוהי רק רשימה חלקית של השנים האחרונות)

כבכול שנת לימודים, לקראת סופה, מתכנסים ראשי החינוך במשרד וקובעים את הנושא המרכז לשנת הלימודים הבאה.
משרד החינוך מפעיל אתר מיועד הכולל מערכי שיעור, המלצות לספרים הקשורים לנושא, השתלמויות ועוד.
בתי הספר עמלים על אתרים משלהם ומפתחים חומרי למידה לתלמידים. חלקם מביאים הרצאות חוץ לתלמידים ולהורים.

ובלי להרגיש נגמרת לה השנה, ראשי החינוך במשרד כבר מודיעים על הנושא הבא ובתי הספר מתחילים בהתארגנות לשנה הבאה. ומה קורה עם הנושא של השנה החולפת? האם נשכח? האם עדיין מוזכר? האם העמל ועבודת הקודש של המורים נשכחת כלא הייתה?

בשנת אורח חיים בריא, קיבלנו מבית הספר של הילדה תפריט שבועי, כל יום נדרשו להגיע עם מאכל ודנו בו. האם בכך סיימנו? האם לא כדאי להפוך זאת לאורח חיים של בית הספר?

בשנת השפה העברית, חזרו הילדים עם אוצר מילים עשיר. שנה לאחר מכן חוזרים לדבר "בשפה אחרת"?

ולרוב, לרוב, לצערי, הנושא המרכז נשכח. הנושא הבא תופס את מקומו ואין זכר לקודמו. 

והנה הגענו לשנת תשע"ד, שמחה לשמוע כי הנושא השנתי הוא "האחר הוא אני", אין ספק שחייבים להעלות את המודעות של קבלת השונה, על כל גווניו.



הססמאות החלו להתנוסס בבתי ספר ובמרכזי הפסג"ה השונים, בתי הספר התהדרו בסיפורים על שילובים של בעלי צרכים מיוחדים, על תרומות לקהילה ועוד, אתר משרד החינוך המיועד, מלא במיוחד. והכל תחת הכותרת: "לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". האווירה היא אווירה מלאת תקווה, הנה השינוי מגיע. אך עם התקווה ישנו חשש גדול, האם גם נושא זה "ייכנס למגירה" כקודמיו? 



אני עובדת בבית ספר חינוך מיוחד-טיפולי ברמה נמוכה מאוד, אצלנו תכנית  העבודה היא שונה. כאשר אנו עובדים על נושא כלשהו, הוא מלווה אותנו לכל אורך התקופה בה עובדים עם התלמיד. 

פניתי אל חברותיי העובדות במערכת החינוך הרגיל וגם אלו העובדות בחינוך המיוחד ברמות הגבוהות יותר. לצערי, גיליתי כי החשש שלי הוא נכון. אמנם יש המלצה להמשיך עם הנושא המרכז גם מעבר לאותה שנת לימודים, אך לרוב אין המשכיות.

אז איפה זה נופל? מה הסיבה? מה בעצם מטרת הנושא המרכז? האם אין צורך להמשיך ולתזכר את התלמידים בנושאים חשובים אלה? קבלת השונה? אורח חיים בריא? השפה העברית? ועוד. אולי כדאי שהנושא השנתי יהפוך לנושא דו שנתי וכך ילמד לעומק ויהפוך לשגרה?
על מי בעצם מוטלת האחריות? על המורים? ההורים? ואולי לא צריך למצוא אחראי, אולי על כל אחד מהגורמים לקחת את הנושא לכיוון שלו ולפתח אותו בהתאם

בתור אחת שמגיעה מהבועה של החינוך המיוחד, אני מייחלת שלפחות הנושא האחרון ימשיך כאורח חיים. ולא יעלם לו.

שכתבה: פאני יצחק





יום שישי, 6 בדצמבר 2013

למידה משמעותית- היתכן?

בתחילת חודש אוגוסט האחרון פורסם מסמך על ידי משרד החינוך בשם: מדיניות לקידום למידה משמעותית במערכת החינוך
המסמך מציג את דמות הלומד, המורה ואת תכנית הלימודים. בהקדמה למסמך נכתב:
"התהליך החינוכי מכוון להעניק לתלמידים תחושת צמיחה, ערך ומסוגלות, הצלחה ומימוש אישי, חווית גילוי ומענה לסקרנותם, ולפתחם כאנשים פעילים המשתלבים בחברה ותורמים לה.כדי שהתהליך ישיג את מטרותיו, על מערכת החינוך לחתור ולאפשר למידה משמעותית לאורך הרצף החינוכי, תוך הבטחת האיזון הנדרש בין המכוונות לפרט לבין המחויבות לחברה, בין מדידה לבין למידה, בין התהליך לבין התוצר, בין הוראת ה"מה" לבין "האיך" ובין המובנה לבלתי מובנה".

כמו כן ישנה הגדרה כללית "מהי למידה משמעותית?"
"למידה המזמנת חוויית למידה רגשית חברתית וקוגניטיבית". 

"למידה עצמאית בתוך יחסים בין אישיים"

"מושתתת על שלושה רכיבים המתקיימים בו זמנית: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד, רלוונטיות ללומד"

ביתי הבכורה (כיתה ג') החלה ללמוד במדעים על סוגי סלעים. כשיעורי בית, קיבלה את שמות הסלעים והיה עליה לחקור את תכונות הסלעים. 
עבודת חקר- נהדר!! אבל איך? האם עבודה מסוג זה לא מצריכה התנסות מעשית לשם למידה משמעותית? להבין את ה"איך"? היה לפניהם טקסט על כל סלע ממנו היו צריכים להוציא נתונים.
ראיתי את התסכול שלה. הבנתי אותה (ובמקביל הסתרתי את התסכול שלי).
הרי על מנת לחקור את הסלע, לדעת האם מתמוסס ועל ידי מה? האם נחרץ ועל ידי מה? האם מספיק קטע קריאה? האם כך יפנימו התלמידים את החומר או שוב, ידקלמו אותו למבחן ובזה יסיימו? ובכלל, לא כדאי לראות כיצד נראה הסלע המדובר?
לא כך מגיעים ללמידה משמעותית! ההוראה בכיתה היא תאורטית, אין ניסויים והמחשות. ושם, בדיוק שם זו למידה מתוך הנאה, המחשה והפשטה של החומר התאורטי, תלמידים פעילים, סקרנים, חוקרים.
בתכנית הלימודים של משרד החינוך לתלמידי היסודי קיים הנושא "מדע וטכנולוגיה" אך התנאים אינם מאפשרים ללמוד וללמד נושא זה בצורה משמעותית. ואם נחזור לשלושת המרכיבים: ערך, מעורבות ורלוונטיות- אף לא אחד מהם קיים במקרה זה.

אני בהחלט מבינה את הבעייתיות:
המחסור בתקציבים לבניית מעבדה בכל בית ספר.
העדיפות למעבדה לבתי ספר בעל יסודי ולא ליסודי (לצערי).
הקושי בהבאת החומרים הדרושים לבית הספר.

כשהייתי תלמידה ביסודי (באותו בית הספר בו ביתי לומדת), אני זוכרת יציאות רבות מחוץ לבית הספר, לשדה הסמוך ועבודת חקר על הסביבה. עכשיו, כל השדות והפרדסים הפכו לשכונות מגורים, היציאה מבית הספר אינה פשוטה כמו בעבר.
ליבי יוצא אל מורות המדעים ותלמידי בית הספר.
אבל, אפשר גם אחרת!! וכאן תפקידה של המורה!
בחיפושי ברשת, מצאתי כמה אתרים המציעים מעבדות וירטואליות. נכון שאין את המגע והתחושה, אבל משהו מתעורר לחיים מול העיניים. 
אבל שוב, גם אתרים אלו מיועדים לתלמידי העל יסודי. ובשפת האם שלנו, נמצא אתר אחד בלבד מעבדה וירטואלית של מט"ח שגם הוא מכוון לתלמידי העל יסודי.

אנחנו פנינו לרשת לעבודת חקר, והבת שלי החליטה להגדיל ראש והכינה מצגת מסכמת לטובת שאר התלמידים אותה ביקשה מהמורה להציג בשיעור. 
אבל זה עדיין לא שם, ומשהו או מישהו צריך להשתנות.
מי מוכן לעזור לי להרים את הכפפה?


יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

"ילדים ילמדו לעשות מה שהם רוצים לעשות" - סוגאטה מיטרה

סקרנות של ילדים.. איזה דבר נפלא..
דרכה הם חוקרים, מגלים ולומדים.. ממש מחודשי חייהם הראשונים...
הם יצירתיים, חולמים, מדמיינים... הכל מהסקרנות..
אבל למה אנחנו (המבוגרים, מערכת החינוך, החברה..) מדכאים אותה,
מנסים להפוך את התלמידים לרובוטים בעלי תכונות דומות בכל העולם,
ולא מסתכלים על הייחודיות והיכולת של כל אחד ואחד מתלמידינו. 
אי אפשר להתעלם מהסקרנות שלהם, ורצוי אף "לנצל" אותה בכיתה..

פרופסור סוגאטה מיטרה האמין בזה, הגיע לשכונת עוני בניו-דלהי בשנת 1999, התקין מחשב בקיר, ללא הדרכה, תיווך או למידה והלך.
ילדי השכונה, שמעולם לא ראו מחשב מימיהם או גלשו באינטרנט, אינם יודעים את שפת האנגלית ואולי אפילו לא יודעים קרוא וכתוב. אותם ילדים, ניגשו אל המחשב בחנו אותו מכל הכיוונים, וכעבור כמה שעות גלשו באינטרנט, לימדו אחד את השני.. 
את אותו ניסוי עשה בכפר מרוחק מדלהי וכעבור כמה חודשים, מצא את ילדי הכפר משחקים במחשב. ואף ביקשו "מעבד מהיר יותר ועכבר טוב יותר". והסבירו: "נתת לנו מכונה שעובדת רק באנגלית, אז היינו צריכים ללמד את עצמנו אנגלית כדי להשתמש בה".
הוא המשיך לבדוק איזורים נוספים ואף בדק ידע בביוכימיה וגילה קפיצה מ-0% ל-30% תוך חודשיים. בהמשך צרף לאותם ילדים בחורה בת 22 שתפקידה היה לומר להם: "וואו! איך עשיתם את זה?". לאחר חודשיים הציון קפץ ל-50%.

פרופסור מיטרה הוכיח כי לילד יכולת ללמוד בעצמו, לסקרן את עצמו ולפתח לימוד עצמי.

כאשר צפיתי בהרצאה לראשונה, עוררה בי השאלה המרכזית: אז מה בעצם תפקיד המבוגר בלמידה? אם הוכח כי לילדים יכולת למידה עצמית, עד כדי למידה עצמית של מיומנויות מחשב, DNA, מולקולות ועוד.. איפה אנחנו? מה תפקידנו? האם נוכחות מבוגר היא צורך הכרחי ללמידה? ובכלל, איך אנחנו יכולים לקחת את הניסוי של מיטרה ולהעביר אותו לכיתה? איך אנחנו כאנשי חינוך נאפשר למידה עצמית?

כאשר חשבתי יותר לעומק על השאלה הבנתי כי יש צורך קודם לכן להגדיר מיהו ה"מבוגר", האם בהכרח המורה? האם בהכרח ההורים? ברור לי שלא! הבנתי כי ה"מבוגר" הוא בעצם בעל הסמכות בעיני הלומד, לדוגמא: בניסוי של מיטרה, האח בן ה- 8 שימש כ"מבוגר" לאחותו בת ה- 6. 
האם המצאות המבוגר היא תנאי הכרחי ללמידה? לדעתי, לא! הילדים יכולים ללמוד לבדם. אך חשובה הימצאותו של "המבוגר האחראי" ולו רק לשם העצמה. לומר את המילה הטובה, לחזק את התלמיד/הילד, לפתח את היצירתיות שלו להביל אותו אל שלבים מתקדמים יותר של למידה ובכך לפתח למידה עצמית ובהחלט למידה משמעותית.

אז איך "נעתיק" את הניסוי של מיטרה לעבודה בכיתה? אחרי הרצאתו הבנתי את זה. לפני 5 שנים, לימדתי באחת הכיתות בבית הספר, תלמידים בני 18-20, רמה קוגניטיבית בינונית-נמוכה (בית ספר חינוך מיוחד פיגור בינוני-עמוק). בדרכי לבית הספר באחד מהימים, אספתי כמה העתקים מעיתון יומי חינמי. לאחר מפגש בוקר חילקתי להם את העיתונים וזרקתי לחלל הכיתה את המילה: "אקטואליה".  עברנו על הכתבות בעיתון בניהן כתבות על החזרת גופות החיילים גולדווסר ורגב ז"ל ובמקביל כתבות על האולימפיאדה בבייג'ינג. 
התלמידים, שרובם לא החזיקו עיתון מימיהם, שאינם יודעים לקרוא (וגם לא יידעו), דרך תמונות, דרך מבטים של הדמויות מהעיתון. עם אותם התלמידים, התפתח דיון מעמיק על כל אחד ואחד מהנושאים. זה היה מאותם השיעורים שלא מתכננים מראש, שבאים מהתלמידים. הדיון התפתח מתוכם, הם למדו מושגים שלא השתמשו בהם קודם. משמעות שונה למילה "שלום", למילה "אבל". 
התלמידים, בדרכם המיוחדת, איתרו את המידע, עיבדו אותו ובכך הפנימו אותו. 
אז, לא ידעתי "לקרוא לילד בשמו" היום אני יודעת שהתבצעה שם "למידה משמעותית".

להרצאה המלאה:

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

הטמעת טכנולוגיה בבית הספר- למה כל כך קשה?

במסגרת הלימודים בקורס "הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר אייל ליאת, למדנו על מחקר פעולה.
מטלת סיום הקורס היא לכתוב "מיני" הצעת מחקר מסוג מחקר פעולה (את בעיית המחקר ושאלת המחקר הגשנו עוד קודם).

לא התלבטתי אפילו לרגע אחד, נושא המחקר היה ברור לי: "הטמעת פדגוגיה חדשנית בבית הספר".והשאלה ממנה נגזרו שאר השאלות: כיצד אוכל לרתום את כלל המורים בבית ספרי לאמץ את הפדגוגיה המתוקשבת שבית הספר מפתח בימים אלה? נושא המתסכל אותי מאוד בשנים האחרונות, והשנה בעיקר.


בשנה"ל הנוכחית תופעל בבית הספר תכנית תקשוב עירונית ובה יצויד בית הספר בטכנולוגיה מתקדמת ובסביבות למידה. מניסיוני בעבר, כרכזת התקשוב הבית ספרית, ישנו קושי לרתום את צוות בית הספר לאמץ את הטכנולוגיה לשירות הפדגוגיה שלהם. מחשבי התקשורת שהכנסנו לפני כמה שנים עם תוכנת התקשורת, מכשיר ה"אופטימיוזיק" שאני היחידה שהצלחתי להתחבר אליו ובשנה שעברה שהוכנסו האייפדים. חדר מחשבים עם מקרן, חדר קלינאיות תקשורת מאובזר בטכנולוגיה הכי חדישה. ובכל זאת יכולה לספור על יד אחת את האנשים שיש להם את הלהט לגעת בכל זה. 
כאשר התפניתי לכתוב את בעיית המחקר בהרחבה, הבנתי עד כמה התסכול שלי גדול. ובעיקר מכיון שאיני יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק הקושי. אני בטוחה שהמכשולים מורכבים מכמה סיבות:
  •      גיל הצוות.
  •     מיומנות הצוות- תפעול של ציוד. 
  •     ותק הצוות- דפוסי הוראה המושתתים היטב ולא מוכנים לשנותם.
  •     טכנופוביה- חשש ופחד מהטכנולוגיה.
  •     רמת המורכבות של אוכלוסיית בית הספר ההופכת לקשה משנה לשנה (פיגור בינוני-עמוק רב בעייתי).
  •     חוסר האמונה שהטכנולוגיה תתרום לתהליך הלמידה.
  •     המאמץ הרב הדרוש להכין חומרים (למרות שאת החומרים תמיד קיבלו ממני).


ולי, קשה לקבל את כל זה. מצד אחד מבינה את הפחד והחשש ומצד שני איני מבינה למה לא להפתח ולהתנסות וכך להווכח בתרומה? למה להתחבא מאחורי הפחד ומראש לפסול? והיו פעמים שהרגשתי שאני לבד! נלחמת בכולם. במקרים כאלה חשבתי להרים ידיים, אך אני לא טיפוס כזה. אני מיד חושבת על הצרכנים הכי חשובים והם התלמידים המדהימים שלנו. תמיד ניסיתי לעבוד עם בודדים, להדביק אותם בלהט העבודה. ושיעשו מעבר להפעלת מצגת או סרטון יוטיוב.


תוך כתיבת העבודה הבנתי עד כמה אני רוצה להמשיך איתה מעבר. אמנם עבודת הסמינריון שלי בתהליכי כתיבה (והיא איננה מסוג מחקר פעולה), אך הנושא חשוב לי מאוד ובמהלך הכתיבה הבחנתי שאיני כותבת עוד למען מטלת הסיום אלא למען יישום בשטח. תכנון הזמנים המדוקדק בהתאם למערך העבודה השוטף בבית הספר, הכנת הקרקע עוד בסוף שנה שעברה (מבלי לשים לב). 


אולי עצם כניסת תכנית התקשוב העירונית לבית ספרנו והפיכת בית הספר שלנו לפיילוט בחינוך המיוחד יחייב את המורים לעבור לפדגוגיה קצת אחרת, לא רק טיפולית. למרות שכשהדברים "מונחתים מלמעלה" ההתנגדות היא קשה יותר אצלנו (מניסיון). 


חייבת להמשיך עם זה הלאה! רוצה להמשיך עם זה הלאה! 

יום שבת, 7 בספטמבר 2013

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון... ובידי הסמארטפון

השנה: 1993
המקום: בית ספר תיכון, אי שם בראשון לציון
כיתה: יא'
אני בדרכי לעוד יום לימודים שגרתי במגמת סוציולוגיה-כלכלה.
שיעור ראשון- כלכלה, המצריך רמה גבוהה במתמטיקה. אנחנו כבר בקיאים בכל המושגים: מחסור, עקומות, ביקוש והיצע, מסחר ועוד... מול העיניים רק תיאוריה ותיאוריה. מבחן הבגרות בפתח ואנחנו בלחץ... 

המורה נכנסת לכיתה ובלי בוקר טוב ובלי שלום: "להכניס מחברות וספרים ולהוציא סמארטפונים"
"?!?!?!"
המורה מחלקת אותנו לקבוצות עבודה וכל קבוצה צריכה "להקים" חברה משלה המציעה שירותים כלשהם לציבור. כולנו מתחילים לעבוד במרץ, מחליטים על שם לחברה ומטרה, מתחילים באיסוף נתונים. לפנינו הסמארטפונים המגלים לנו עולם נפלא שיכול לעזור לנו בפרויקט שלנו. רמת ההתרגשות בשמים, אין תלמיד שאינו משתתף. הלמידה היא שיתופית ומאתגרת ודרכה אנו מגלים על חברינו לקבוצה דברים שלא ידענו.
המשימה לא נגמרת בכיתה, ממשיכים במפגשים בבתים, מכינים מצגות, דוחות תקופתיים, מעצבים לוגו ואף בונים אתר "לחברה שלנו".. 
ובלי לשים לב, אנו מגלים שהשפה בה אנו מדברים ביננו מכילה את כל המושגים שלמדנו, אנו מפנימים את החומר הנלמד ופתאום מבחן הבגרות כבר לא מפחיד.

והנה אנו עומדים בפני הצגת "החברה שלנו" ו... התעוררתי...

התעוררתי בהרגשת פספוס מהולה בשמחה ותקווה. פספוס מכיוון שלא הייתה לי האפשרות ללמוד כך בזמנו. שמחה על כך שאנו נמצאים כעת בעולם בו האמצעים זמינים לנו וכל שנותר למורים הוא להשתמש בהם. ותקווה- שכאשר יגיע זמנם של ילדי, על פניהם תהיה התשוקה והשמחה שהייתה על פנינו בחלום.

בפתחה של שנת הלימודים הנוכחית, הופיעו כמה כתבות שליליות על שימוש בסמארטפונים בכיתה. הונחתו הוראות מכאן ומכאן. ישנם דעות רבות של בעד ונגד.
מהדורה מרכזית בערוץ חדשות הציגה מנהלים שמתגאים בחוקים הנוקשים שלהם. 
ויום למחרת אתר חדשות גדול מפרסם כתבה בעד ומציג לראווה בית ספר במזכרת בתיה.

הסמארטפונים הם מזמן לא טלפון שמקורו הוא "בזבוז זמן" או מכשיר ליצירת קשר טלפוני, עם קצת יותר מחשבה ותכנון, קצת יותר הוראה מעולמם של התלמידים, הסמארטפון יכול להפוך בן רגע לכלי פדגוגי מדהים. 

הסמארטפון יכול לגייס את הריכוז של כל תלמידי הכיתה ללא הבדלים (וגם אלו שאין להם אמצעים, יוכלו להעזר בשל חבריהם- שיתופיות!!!)
עם הסמארטפון אפשר לגלוש (פיזית ומטאפורית) לעולמות שאינם ברי השגה גם כשהמורה מתכננת מראש כל פרט ופרט בשיעור.
עם הסמארטפון המורים יכולים להיות בטוחים שגם התלמידים עם הלקויות יפעלו כמו כל שאר התלמידים.
עבודות חקר, תכנון ושליטה, עבודה שיתופית, הפיכת התיאוריה לממשית ועוד ועוד דברים נפלאים והכל בידי המורה.

צריך להתקדם קדימה, "לזרום" עם הטכנולוגיה, לא להשאר מאחור. לבטל את כל האיסורים שכפי שאני רואה אותם, מקורם הוא בחשש של המורה ממקומו בכיתה.

משפט שנחקק אצלי ומסכם היטב את תרומת הטכנולוגיה להוראה: הטכנולוגיה הניידת מכניסה ביתר קלות את העולם אל תוך הכיתה, ויתר על כן-מוציאה את הכיתה אל העולם. (מתוך מתקוונים ללמידה, קורץ וחן 2012)


וכמו מלמעלה, כמה שעות לאחר מכן, אני קוראת בלוג שכתב חנן יניב: על סמארטפונים ועל הזדמנויות חינוכיות



יום שני, 2 בספטמבר 2013

תחרותיות- בשביל מה זה טוב?

עוד לא נרגענו מצהלות השמחה בעקבות החלטת שר החינוך לגבי ביטול מבחני המיצ"ב (ולא בכדי)..
והנה היום בבוקר מתפרסמת במלוא ה"כבוד" רשימת הישובים המובילים במספר הזכאים לבגרות.
אז קודם כל, ברכות לישובים הזוכים ב"פרס": כוכב יאיר, שוהם וכמובן הכפר בית ג'אן המקסים. 

יכול להיות שאני נמצאת בבועה של החינוך המיוחד, יכול להיות שאני לא מודעת לדברים ולתהליכים שמתרחשים בחינוך הרגיל. אבל אני מדברת/כותבת מההגיון, ולמיטב זכרוני הייתי תלמידה במשך 12 שנים בחינוך הרגיל וילדי לומדים במסגרות של משרד החינוך. והשאלה שלי היא: 
באמת, למה זה טוב? מי קבע שתחרותיות טובה לתלמידים שלנו?
מי קבע שבחברה תחרותית ההישגים הם טובים יותר, מי קבע שאם יפרסמו את מספר הזכאים לבגרות בישובים מסויימים, יגרום לאנשים להתנתק ממקום מגוריהם ולגור במקום אחר שאולי בעתיד ילדיהם יהיו מבין 90% הזכאים לבגרות? ואם הם יישארו לגור היכן שגרים, ילדיהם לא ייגשו לבגרות? האם הצלחה תלויה במקום המגורים? 

בית הספר שבו אני עובדת זכה בשנת תשע"ב בפרס חינוך מחוזי ופרס חינוך ארצי. בית הספר לא זכה (ולא הוגש מלחתחילה) על סמך הציונים של תלמידנו במבחני המצ"ב- כי אין לנו, לא על סמך מבחני המפמ"ר- גם את זה אין לנו ובטח ובטח לא על סמך מבחני הבגרות! בית הספר שלנו זכה בפרסי החינוך בגלל העבודה שמושקעת בבית הספר, בגלל הנתינה הרבה והרצון הרב של כל צוות בית הספר לתרום למען קידום תלמידינו. התלמיד במרכז ולא הציונים שלו או ציוני בית הספר. ואשבור עוד מיתוס, אף אחד מבתי הספר שהוגש לפרסי החינוך לא הגיע למעמד זה בעקבות הציונים שהשיגו תלמידיו. הכל הסתכם בעיקר בחינוך ערכי ודגש על התלמיד.

יבואו אחרים ויאמרו כי התחרותיות גורמת לשאיפות להצלחה, אך האם זו הדרך? האם בכך אנו לא יוצרים תלמידים פרפקציוניסטים יתר על המידה. תלמידים שבכישלון הראשון שיחוו יתמוטטו?

אז נכון שהצלחה  בלימודים לא תלויה במקום המגורים, ההצלחה בלימודים בבית ספר תלויה אך ורק במורים  ובכלל צוות בית הספר! קשורים למוטיבציה של המורים ללמד. בשיתוף הפעולה של כל הצוות. 
אם לא יהיה למורה את התשוקה ללמד, אם המורה לא ישים את התלמיד במרכז, אם המורה לא יממש את מעמדו כמורה, כמחנך, כמדריך, אם מורה לא יאתגר, יצור סקרנות וימשוך את התלמיד לכיוונים בהם יכול לצמוח-  גם אם נגור בכוכב יאיר או בשוהם,לא זה מה שיגרום להצלחה.
אך אם המורה יתן את כל כולו למען התלמידים, ויגרום להם לכל הנ"ל ותהיה התייחסות לשונות הבין אישית- גם אם נגור במקום הכי נידח- סיכויי ההצלחה יהיו גבוהים. 

במאמרון שקראתי לפני כמה חודשים, דובר על החינוך המוצלח בפינלנד ובו הביאו חמישה עקרונות:
1. שיתוף פעולה- אין מבחנים עד כיתה ה'!!! עובדים על עקרון העזרה ההדדית. מנטרלים תחרותיות, עובדים על שיתוף פעולה בין התלמידים ובין המורים- למען התלמידים.
2. ייחודיות ואוטונומיה- לכל תלמיד יש תכנית לימודים אישית (ולא רק בחינוך המיוחד) בתי הספר חופשיים להחליט על תכנית הלימודים שלהם.
3. אחריות ואמון- אחריות של התלמיד, המורה וההורה- שיתוף פעולה תמידי ואמון רב.
4. גישה הומנית ושיוויוניות- התייחסות לשונות הבין אישית. התמקדות באדם ולא רק תמיכה בלימודים.
5. פדגוגיה עכשווית- התאמת חינוך להתפתחות העולם.

כל זה לא יקרה בין לילה ולצורך כך יש לעשות שינוי משמעותי בתפיסה. גם למעלה במשרד החינוך וגם למטה בתוך בתי הספר. להגדיר מהי מטרת בית הספר, לרתום את כל צוות בית הספר, לעבוד בשיתוף פעולה אפילו בין בתי ספר אחרים. 
והכי חשוב: די לתחרותיות!!! היא לא תורמת!!!!

ודבריו של מנהל בית הספר התיכון המקיף של בית ג'אן מסכמים זאת בצורה הטובה ביותר!!!





יום שבת, 31 באוגוסט 2013

"בלתי מספיק" - מה עם קצת אתגר אינטלקטואלי?

התחילה שנה חדשה,
הגדולה מתחילה כיתה ג',
היא מתרגשת מאוד מהחזרה לבית הספר. התיק מוכן כבר לפני שבוע.
ובכל זאת לילה לפני היא מחליטה שאין מספיק דברים בתיק ואולי היינו צריכים להכניס את המחברת הזו ולא את זו? ואולי הספר הזה הוא בכל זאת חשוב?
ואני מהצד, לא רוצה לעצור את ההתרגשות הזו ורק מתפללת בליבי שהיא תמשיך לאורך השנה ולמשך כל שנות לימודיה.
יום למחרת, אני נתקלת בכתבה שפורסמה ב"מדור דעות" ב"ידיעות אחרונות" ותקוותיי ותפילותיי מהימים לפני כן, רק מתעצמות.
בכתבה מתארת ענת שינקמן את חוסר ההנאה של התלמידים בלימודים בבית הספר ובמשפט אחד מסכמת:
 "התרגלנו לכך שילדים לא אמורים לאהוב את בית הספר שלהם ולא אמורים ליהנות מלמידה. כאילו זה טבעי שאנחנו שולחים אותם 12 שנה למקום שלא מסב להם שום אתגר אינטלקטואלי"
 כל כך נכון וזה ממש עצוב. אם אני מוצאת את עצמי מתפללת ומקווה שרמת ההתרגשות וההתלהבות אצל ביתי תמשיך, אז משהו כאן לא בסדר. מכיוון שבתוך תוכי אני יודעת שהאמרה של ענת שינקמן היא נכונה וזה לא צריך להיות כך. והשאלה היא, האם אנחנו הרגשנו כך בתור ילדים? בוודאי, כל אחד ואחד מאיתנו! 
אבל למה? למה בית הספר צריך "להרגיש" כך? למה הוא צריך להיות רק מקור ידע ולא מעבר? ומה בכלל תפקידו של המורה במשוואה הזו?
חלקנו מסכימים כי תפקיד המורה כבר מזמן אינו מקור הידע וכחלק מ"משרתו החדשה" עליו להפגין כישורי משחק יוצאים מן הכלל. ואני בהחלט חושבת שהברגים הקטנים האלה במערכת (קרי: אנחנו המורים), הם אלה שצריכים לעשות את השינוי המחשבתי בעולמו של הילד (ומסתבר שגם אצל משפחתו), אך קודם לכן, לשנות את תפיסתנו שלנו ולהתחיל לסמוך קצת יותר על התלמידים שלנו, לאתגר אותם, למשוך אותם, לפתח אצלם את היצירתיות.

ניגשתי לביתי ושאלתי אותה מה היא אוהבת בבית הספר ומה לא. וכאילו קראה את את הכתבה ענתה: "אני אוהבת שיעורים מעניינים, שלומדים דברים חדשים כמו למשל שעשינו שחזור טקסטים (נותנים לנו כותרת של סיפור ואנחנו צריכים לספר את הסיפור בלי לקרוא). או בשנה שעברה ששלחו אותנו לחפש מידע על דברים שלמדנו בשיעורי שפה ולא היו קשורים לשיעור עצמו. ככה הבנתי יותר על מה מדובר"

ובמילים אחרות, היה איזשהו גירוי, עבודת חקר כלשהי, משהו שמצריך חשיבה מעבר להקניית הידע. בעצם התלמיד הפך לאקטיבי... זהו הניצוץ שענת שינקמן דיברה עליו. 

את התגובות לכתבה פחות אהבתי:
1. "בית הספר אמור להקנות ידע, ולא לרגש, בכל זאת זה לא קרקס".
2. "אם היא תבחר להנות מהלמידה ולקחת את זה כחוויה מעשירה ותקשיב בשיעורים במקום לחשוב על המבחן שבפתח או על הבגרות שיש לעשות או להיות בלחץ להספיק ולא לפספס- היא תהנה מהלמידה ולא משנה באיזה מקצוע. זה תלוי רק בה".
3. ועוד תגובות שמפנות אצבע מאשימה לבני הנוער.

אין להפנות אצבע מאשימה לא למערכת, לא למורות והמורים ולא לתלמידים. זהו בהחלט התפקיד של המורה ליצור עיניין אצל התלמידים (עם טכנולוגיה או בלעדיה), אך בראש ובראשונה יש לשנות תפיסה! יש להבין לעומק את תפקידו האמיתי של בית הספר ולהתאים את דרכי השגת המטרה לכל בית ספר.

בהצלחה בשנת הלימודים החדשה לכל תלמידי בתי הספר והגנים ולכל אנשי ההוראה באשר הם.

סרט: "כוכבים על פני האדמה" - מומלץ לכל מורה באשר הוא


יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

״תתארו לכם עולם...״

תתארו לכם... 
עולם בו אתם נפגשים בחדר אחד עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת.
עולם בו אתם קובעים שעה ונכנסים כולכם לאותו החדר מדברים על כל מה שאתם רוצים.
עולם בו אתם אפילו יכולים לראות אחד את השני וכל אחד מכם נמצא בבית שלו, בארץ אחרת...
העולם הזה הוא לא דמיוני, קוראים לו עולם וירטואלי ויש לו כמה וכמה גרסאות: צ׳אט, הנגאוט, סקייפ, וואטסאפ ועוד.. לכל אלו יש שימושים רבים ואפילו נכנסו לשימוש בתחום ההוראה בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

אין ספק שכניסתו של ה- web 2.0 לחיינו הפך אותם למאתגרים יותר, למעניינים יותר. הקלות והפשטות בה ניתן להגיע לכל דבר (כמעט), לשוחח עם אנשים בצ'אט קולי כאילו הם כאן לידך.

אבל..
תתארו לכם..
עולם בו אתם נפגשים עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת,
קובעים שעה, מתחברים למחשב, מקישים קוד בטלפון 
והעולם הווירטואלי הופך לעולם פיזי. ובמילים אחרות: cyber space.
נפגשים פיזית בתוך הרשת!?!?

טוב.. נו.. דברים כאלה קורים (כרגע) רק באגדות/בסרטים/בטלוויזיה.
יש סדרה לילדים (וגם לי) שנקראת ״בנות ברשת״.
בסדרה מסופר על שלוש בנות שלמדו יחד שנה בסינגפור. בתום השנה, הבנות נאלצות לחזור כל אחת אל מולדתה (סינגפור, גרמניה ואוסטרליה). הן מקימות חדר צ'אט רק שלהן וקובעות להפגש בתאריך מסוים ושעה מסוימת. לאחר שמקישות קוד בטלפון, בעזרת מתח חשמל הן מועברות לחדר הנמצא ברשת ומשם הן מטיילות בעולם. 


אז נכון שמעשית הדברים האלה לא יכולים להתרחש, אבל למה לא לקחת את זה ולהשתמש בזה עם התלמידים שלנו? בואו נפתח את הדימיון שלהם. יש לנו כלים נהדרים ברשת וצריך רק להשתמש בהם. לנסות לפתוח את הראש ולהפליג עם התלמידים לארץ הדימיון. אני מאמינה כי הלמידה שלהם תהיה משמעותית יותר. 

תקחו לדוגמא נושא מסוים אותו אתם רוצים ללמד, תנו להם משימת חקר על הנושא, בעזרת המידע שיביאו, תבנו עולם וירטואלי בהקשר לנושא ועם הדימיון המפותח של התלמידים (שאצלנו הוא די כבה) הם בהחלט ירגישו שהם נמצאים בעולם האמיתי. 
תמיד אומרים שעלינו המורים לפתח את המוטיבציה ללמידה אצל התלמיד, אך אם לא נצליח לפתח לומד יצירתי, לומד שחושב, לומד שמשתמש בדימיון, לא נוכל לפתח אצלו מוטיבציה. 
ועולם ה- web 2.0 יכול להקל עלינו ולגעת בתלמידים.




ניסיתי למצוא סרטון מהסדרה ומצאתי רק בשפה האיטלקית. 
ואגב, תשתדלו לא לחפש את שם הסדרה בבית על כל צירופיה השונים (מגיעים למקומות... - אבל זה לפוסט אחר :) ).

יום שבת, 17 באוגוסט 2013

משחקים אלימים- האם יש בהם צורך?

מאז לימודי לתואר הראשון, רודף אותי המשפט: ”לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק" (אפלטון). מסכימה עם אפלטון וחושבת שהחושים שאנו מפעילים במשחק, עוזרים לנו מאוד ויש לנצל את המשחק בהוראה ללמידה משמעותית.  אך לאחרונה מהרהרת בדיוקו של המשפט הרבה בקשר למשחקי המחשב האלימים. האם נכון לומר על משחקים אלימים שהם דרך ללמידה משמעותית.
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בקבוצה סגורה בפייסבוק כתבה על נער בן 13 שרצח את משפחתו, הלך לבית הספר ולאחר מכן התאבד.
לכתבה הוספתי את דעתי האישית, ושם קבעתי (כמעט נחרצות) את הקשר למשחקי המחשב האלימים: 
"אני יודעת עד כמה הנושא רגיש, ואני יודעת שדנו (ואולי נכון יותר לומר שממש התווכחנו) בנושא אין ספור פעמים בשיעורים של צביה אלגלי. הדעות היו לכאן ולכאן. ושוב ושוב נשאלת השאלה, האם משחקי המחשב הם אלה שמביאים את הילדים לעשות מעשים כאלה? אני זוכרת שאחד מאיתנו ציין שבכל אחד מאיתנו יש את היצר הנורא הזה, אז אם זה כך, למה משחקי האלימות תורמים?......." 
הסטטוס שפרסמתי, עורר דיון, האם משחקי המחשב הם אלה הגורמים למעשים נוראיים אלה? 
בסמסטר שעבר, למדנו קורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" של המרצה צביה אלגלי. וגם שם הבעתי את דעתי השלילית על קיומם של משחקים אלה. עבודת הסיכום בקורס זה הייתה לנתח משחק שאינו לימודי ולבחון את תרומתו ללמידה.. היה לי ברור שלא אבחר במשחק מלחמה.

בעקבות הדיון שנוצר בקבוצת הפייסבוק ובעצם די יצא מגבולות הדיון בכיתה, החלטתי לבדוק ולחפש מחקרים שיוכיחו לי אחרת.. ולא רק האם הם משפיעים על רמת התוקפנות אלא גם האם יעילים ללמידה.
ההשערה שלי היא שמשחקים אלה הם לא הגורם הישיר לאלימות אלא אחד הגורמים שמעוררים יצר אלים שקיים בבן האדם (ילד/מבוגר) ולכן לדעתי מיותרים. קל לי להשוות אותם לסיגריות או אלכוהול שיודעים עד כמה הם "עלולים" לגרום למחלות ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות  ובכל זאת ממשיכים לייצרם. 

בחיפושי ברשת הגעתי למחקרים רבים ומאמרים רבים הבוחנים את נושא השפעת משחקי מלחמה על תוקפנות. 
1. בכתבה מאתר מעריב "חוקרים: יש קשר בין מעשי אלימות למשחקי מחשב" (12/2/13). צוין כי הנושא נחקר מאז שנת 1950 ועד היום אין מסקנה חד משמעית. הוצגו שני מחקרים שהראו שישנה עליה בתוקפנות אצל סטודנטים ותלמידים ששיחקו במשחקי מלחמה והוצגו גם מחקרים שהראו ההפך- שדווקא ילדים עם אופי תוקפני פנו אל המשחקים האלימים וכן שבטווח המידי ישנה השפעה על התוקפנות אך לא לאורך זמן. 
2. באתר "מקום מכאן" של מט"ח (שנכתבים על ידי בני נוער) נכתב פוסט: "משחקי מחשב אלימים: יוצרים או מונעים אלימות?" (29/3/12). שם צוין כי דווקא משחקי המחשב האלימים, הם אלה שעוזרים למשחקים בהם לשחרר אגרסיות וכעסים מבלי לפגוע באף אחד. היה חשוב לי לקרוא פוסט זה מכיוון שהוא נכתב על ידי שני בני נוער וכקהל היעד העיקרי של משחקים אלה, דעתם חשובה לי מאוד.
3. באתר אחר בשם ACTU פורסם מאמר: "השפעת משחק וידאו אלימים על התנהגות אלימה בקרב ילדים ובני נוער" (21/8/12). גם שם הוצג מחר שציין כי יש קשר בין משחקים אלימים לרמת התוקפנות אצל ילדים אך הוא לא הגורם היחידי, אלא מצטרף לגורמים נוספים כגון: גיל וקשר עם הורים.
4. במהלך הקורס, הציגה לנו צביה אלגלי ראיון עם תמי דובי. כאשר חיפשתי חומרים נוספים בהקשר אליה, הגעתי למאמר שכתבה יחד עם פרופסור יורם עשת-אלקלעי וד"ר סיגל עדן: "משחק ותוקפנות: השפעת משחקים דיגיטליים אלימים ואסטרטגיות משחק על רמת התוקפנות אצל ילדים" שאותו הציגה גם בכנס צ'ייס 2012. במחקר היא ערכה השוואה בין סוגי משחקים (אלים תחרותי, אלים שיתופי, לא אלים תחרותי ולא אלים שיתופי). הממצאים הפתיעו אותי מאוד:
- לסוג המשחק לא הייתה השפעה על תוקפנות אלא האסטרטגיה במשחק היא זו שהשפיעה.
- נמצאה עליה מובהקת בתוקפנות דווקא במשחק לא אלים תחרותי מאשר במשחק אלים תחרותי.
- למשתתפים בעלי רמת תוקפנות בסיסית הוצגה הפחתה ברמת התוקפנות.
בסוף המאמר מציינים כי: "הגיעה העת לבחון עמדה זו מחדש באופן יותר רציונלי, ולצד הטיעונים החינוכיים- מוסריים לדון בערכם של משחקים אלה בלמידה ובפיתוח מיומנויות קוגניטיביות".


לסיכום,
לצערי לא מצאתי מקור או מחקר שהצביע במדויק על התרומה ללמידה. וחוזקה אצלי ההשערה עד כמה סוגיה זו מצריכה מחקרים נוספים ומעמיקים הבודקים השפעה לאורך שנים על האדם המשחק ולא בטווח הקצר. מודה שעבודת התיזה של תמי דובי, גרמה לי להארה ובחינה מחדש את נושא ייצור המשחקים האלימים בכלל. אולי עם השגחה צמודה, שליטה מלאה על הילדים שמשחקים תגרום להוצאת אגרסיות בלבד ולא תתפתח מעבר לעולם הוירטואלי.

להלן הקלטה מהרצאתה של תמי דובי מכנס צ'ייס 2012:


יום שבת, 10 באוגוסט 2013

חינוך פרטי... זה שוויוני?

הרשומה האחרונה שלי, מתחילת השבוע, עסקה  בהחלטת שר החינוך לתת למספר בתי ספר לקבוע כ- 30% מתכנית הלימודים. כשמטרת השר היא לסגור את בתי הספר הפרטיים.
יומיים לאחר  מכן, פגשתי חברה מהעבר שסיפרה על התאומים שלה (סיימו כיתה ב'). הבנים לומדים בבית ספר פרטי בעיר. האם התלוננה על הקושי שחווים הילדים שלה  בבית הספר. ועדות הקבלה שהיו צריכים לעבור על מנת להיכנס לבית הספר, ישנו לחץ עצום בהספק החומר. הדרישות מהתלמידים לרוב מוגזמות והתשלומים הרבים לבית הספר גבוהים מאוד. עוד הוסיפה שבבית היא חייבת לשבת איתם זמן רב על מנת שלא יצברו פערים מכיוון שאין בבית ספר אופציה לעזור למתקשים.
בהשוואה שערכתי בין ביתי לבין הבנים שלה (אתו הגיל), הבנתי שמבחינת החומר הנלמד הם מתקדמים כמה וכמה צעדים קדימה והשאלה הראשונה שלי הייתה: לאן הם ממהרים?
בבית נכנסתי לאתר בית הספר וכבר בדף הבית הופיעה ההודעה:
ניסיתי לשים את עצמי במקום פחות ביקורתי, לנטרל את הצד הפדגוגי שבי  ולשם שינוי להיות רק אמא! ולמען האמת, אף לא מילה אחת שנכתבה בהודעה זו גרמה לי לחשוב שזה בית הספר שבו ארצה שילדים ילמדו.
ברור לי שלא כל בתי הספר הפרטיים הם כאלה ויש מגוון סוגים. 

לא הנחתי לנושא והתחלתי לחפש חומרים נוספים על בתי הספר הפרטיים בישראל. מכיוון שההכרות שלי איתם היא מועטה. בתור התחלה, היה קשה למצוא חומר שהוא אובייקטיבי לחלוטין, שאינו מדבר על בעד או נגד, אלא חומר אינפורמטיבי. מעבר לויקיפדיה ושם זה לא המידע שחיפשתי.
בישראל פועלים כ-1,200 בתי ספר מסוג זה: כלומר ניסויים, בתי ספר לאמנויות, בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ועוד. כל מוסדות החינוך לתלמידי כיתות א'-ט' נמצאים בבעלות המדינה ובמימון עיקרי של משרד החינוך והרשויות המקומיות ואילו התיכוניים מוגדרים כבתי ספר פרטיים (חדשות ערוץ 2, 9/6/13)

ניסיתי שוב להתנתק מהביקורתיות ולמצוא את היתרונות: כיתות קטנות, העשרה, מקצועות לימוד שאחרים רק יכולים לחלום עליהם, מגוון פעילויות וטיולים, יום לימודים ארוך, ארוחות מסודרות ו... מובילים בטבלאות ציוני המיצ"ב.
ומה לגבי החסרונות: מבחנים ומיונים (שלעיתים משפילים תלמידים צעירים), תשלומים גבוהים מאוד (ולפי חדשות ערוץ 2 מלפני כחודשיים, מגיע גם ל- 10,000 ש"ח בשנה) כך שלמי שאין יכולת כספית סביר להניח "לא יזכה לחינוך ראוי". ישנה אפליה חד משמעית, בין מגזרים (למרות שישנם בתי ספר משולבים), בין אוכלוסיות בעלות מצב סוציו-אקונומי שונה. 

בשבוע שעבר, בתכנית של אמנון לוי "השד העדתי", ראיינו נערים מעיר בדרום הארץ. אחד הנערים אמר: "צריך לנצל את זה שבאנו ממקום נמוך ולדרבן אותנו להיות כמה שיותר למעלה". אמנם נושא הכתבה הוא אחר, אך המשפט הזה בהחלט מתאים גם לכאן. הרי הוכח לפני שנים רבות שהאינטגרציה בחינוך, מועילה יותר. דוגמא מעולמי במקצועי הוא שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות- תורם משמעותית לשני הצדדים.

אני בטוחה שהתלמידים בבתי הספר הפרטיים מקבלים את הטוב ביותר. בטוחה שחלקם יצאו תלמידים טובים יותר מאשר אם היו לומדים בבתי ספר רגילים. אך עצם העובדה שמה שמבדיל את הילדים שלי (ושל רבים אחרים) מהם הוא הכסף, מעורר בי סלידה. וכפי שאמר אותו נער מהדרום, למה לא לתת את ההזדמנויות גם לחלשים?

ואסיים בסרטון שמצאתי ברשת בו מדבר השר שי פירון (עוד הרבה לפני שמונה לשר החינוך) בו הוא משווה את התחרות בין בתי הספר לתכניות ריאלטי (בשיחה לגבי נתוני מבחני המיצ"ב)



מתוך TheMarker
http://www.themarker.com/career/1.1853060

יום שני, 5 באוגוסט 2013

האחריות על תכנית הלימודים היא בידינו!!



(מתוך TheMarker - פורסם ביום ראשון ה- 4/8/13 http://www.themarker.com/news/1.2088350)


אתמול בבוקר פורסמה ידיעה כי שר החינוך מתכנן לערוך ניסוי בו 120 בתי ספר יקבלו עצמאות חלקית לגבי תכנית הלימודים שלהם. כלומר, יקבלו את הזכות לקבוע 30% מתכנית הלימודים.
גם כאן, כמו בנושאים אחרים, מנסה מערכת החינוך בישראל להתאים עצמה למערכת החינוך בפינלנד. ובעצם לסגור את כל בתי הספר הפרטיים וה"מוכר שאינו רשמי" (וזאת לאחר שנתן הוראה לבתי ספר פרטיים לקצץ את תשלומי ההורים לכמחצית וגרם לסגירת חמישה בתי ספר). שר החינוך מתנה את הניסוי בבתי הספר בתקציבים גדולים יותר ולימודי ליבה (אך זה דיון בפני עצמו).
כידוע, ולפי הכתוב בכתבה, מערכת החינוך בפינלנד עברה משבר תקציבי, קיצצה את תקציב החינוך ונתנה אוטונומיה לבתי הספר. ובכך הפכו בתי הספר ל"מעבדות חינוכיות, כשהמורים מפתחים ויוזמים תכניות לימוד חדשניות".
נשמע כחלום, אני אישית רואה בזה הזדמנות נהדרת למורים בישראל. הרי מורים רוצים את האוטונומיה, הם אלה המכירים את תלמידיהם טוב יותר. אך להפתעתי, מדיון שנכחתי בו היום, עלתה האפשרות כי תהיה התקוממות גדולה של המורים נגד הנושא.
אצלנו בבית הספר, בית ספר לחינוך מיוחד, לא מונחים ע"י תכנית לימודים מסוימת. קיים מסמך מתנ"ה ויעדיו שאנו מונחים על ידו, וכן את היעדים של החינוך המיוחד. אך לשמחתי, בניית תכנית הלימודים היא באחריותנו! אנו קובעים את התלב"ס (תכנית לימודים בית ספרית), את התל"כ (תכנית לימודים כיתתית) ומתוכם אנו קובעים את התל"א.(תכנית לימודים אישית) אותה בונים לכל תלמיד בשיתוף עם הצוות המקצועי והפארא מקצועי וכל הצוות המטפל בכיתה. ייחודו של בית ספרינו, משאיר בידינו המורים והצוות המקצועי והפארא-רפואי את ההחלטה איך, מתי והיכן לערוך את השיעורים הפרונטליים והפרטנים.
האמת, לא מכירה דרך עבודה אחרת, אין מיצ"בים, אין מפמ"רים, אין מבחני "8 המשימות" (שלדעתי נועדו לבחון את המורים ולא את התלמידים)... ההוראה בכיתה נעשית בקצב שלנו וישנו מענה לשונות כל התלמידים בבית ספרינו. אנחנו נטולי סיסמאות כגון: "המורה אינו בעל הידע", אצלנו גם מיישמים: אנחנו מתווכים לתלמידינו, מעודדים יצירתיות וסקרנות, מוטיבציה ואחריות. וכן, גם ברמות הקוגניטיביות הנמוכות אנחנו מצליחים להגיע איתם לחשיבה מסדר גבוה.
לפעמים אני חושבת שיש לקחת חלק מדרכי העבודה בחינוך המיוחד וליישם בחינוך הרגיל. אך ישנם קשיים רבים בחינוך הרגיל אותם יש לפתור. העיקרי הוא כמות התלמידים בכיתה. עם כל הרצון הטוב של המורה להגיע לכל תלמיד ולעודד אותו לחשיבה מסדר גבוה, אני מאמינה שישנו תסכול תמידי של המורים שהם אינם עושים מספיק. כאשר התקן אצלנו עומד על 11 תלמידים לכל היותר (תלוי אוכלוסיה) בכיתה רגילה מגיעה ל- 40 תלמידים.

לכן לדעתי, לפני שיכניסו שינוי שכזה, הנותן למורה אחריות כזו והזדמנות נהדרת, יש להתחיל עם צמצום מספר התלמידים בכיתות, על מנת לא להכביד ולהעמיק את התסכול של המורים בבתי הספר. ובהמשך לוודא שהמורים בבית הספר אכן בעלי הכשרה מתאימה לבניית התכנית... (ואולי כדאי לתגמל את המורים על כך).

יום חמישי, 25 ביולי 2013

וחושך על פני....

יום עבודה התחיל.. רגיל...
בית הספר אקטיבי כמו תמיד.
מהכיתות נשמעו קולות שירי הבוקר...
ואז, ברגע אחד- חושך!!
הפסקת חשמל!
ובאותו הרגע בדיוק עבדתי עם המזכירה על ה- dropbox החדש שלה.
בתפילה שהצלחנו לגבות לפחות את רוב הדיווחים פתאום זה הכה בי:
"איך אני עובדת היום עם התלמידים? כבר רבע שעה אני בלי חשמל!"
החלה ספירת מלאי, מה לא צריך חשמל: אייפדים- יש! מחשבי תקשורת- יש! אבל... הראווטר מחובר לחשמל...
אם כך, נשתמש באפליקציות שלא זקוקות לאינטרנט... (הרי רצינו למידה נייידת)...
ומזה בדיוק חששתי... שהעבודה שלי תהיה תלויה מדי בטכנולוגיה....
אז נכון שאמרנו שהטכנולוגיה היא רק אמצעי בשביל השגת המטרה ונכון שאמרנו שהפדגוגיה באה לפני הטכנולוגיה...
אבל... לכו ספרו את זה לתלמידים מהחינוך המיוחד... שכדי להרגילם לטכנולוגיה עברנו עיצוב שלם ופתאום אין...
החוסר אונים שלהם, התבניתיות שלהם... ובעצם עוקף הלקות שלהם!

לפני כחודשיים פרסמתי רשומה "מה קרה ל- Temple Run2 שלי?" בו סיפרתי רק על שינוי קטן שנעשה באפליקציה ואיך זה השפיע על אחת התלמידות, אז מה עכשיו? כשלוקחים להם לגמרי את ה"פה"?

אז...
האם בחינוך המיוחד אפשר להסתכל על הפדגוגיה בלי הטכנולוגיה?
האם ניתן להסתכל על הטכנולוגיה כמשרתת את אותו התפקיד בכל מוסד חינוך שהוא?
מורה בבית ספר רגיל שמלמדת פרונטלי מול לוח אינטראקטיבי, תרגיש את אותו החיסרון מול מורה המנסה להבין את רצונות התלמיד שלה, שאינו וורבלי? שהאייפד/מחשב התקשורת הוא בעצם הפה שלהם?

אין לי באמת תשובות ואני מניחה שהדבר תלוי בגורמים נוספים. והשאלה הגדולה היא האם יש משהו שיכול לענות על שאלות אלה?

ולגבי החשמל, הוא חזר לאחר חצי שעה... 


http://www.d-bur.com/83585/HakolKalulAPlus

יום רביעי, 17 ביולי 2013

איזה כיף "ללכלך את הידיים"

ולא, זה לא היה בציניות...

הלימודים במגמה חשפו אותי למספר תחומים שההתנסות שלי בהם היא מועטה. שמעתי עליהם, דיברתי עליהם.. אך לא הייתה לי ההזדמנות או "הצורך" להתנסות בהם. אחד מהם הוא הלוח האינטראקטיבי.
אני באה מתחום החינוך המיוחד ובבית הספר בו אני מלמדת, אין צורך בלוח אינטראקטיבי לצורך הלמידה. לכן ההכרות שלי עם הנושא היא מהרצאות ששמעתי. והאמת, גם לא התעמקתי בנושא יתר על המידה.

בסמסטר הקיץ אנו לומדים קורס "עקרונות בנית סביבות למידה מתוקשבות" עם ד"ר כוכבי אתי.

מטלת הסיום בקורס זה היא בניית סביבת למידה מתוקשבת בתוכנה המיועדת ללוח אינטראקטיבי.
בשיעור האחרון הייתה לנו סדנת התנסות בתוכנה. זו הפעם הראשונה ש"נגעתי" בה. אחרי הסבר קצר של המרצה על התכנה, נזרקנו למים או במושג שלמדנו כאן "ללכלך את הידיים".
וכמה שאני אוהבת לעשות זאת.. ללמוד לבד, לפנות למדריך כתוב או אדם רק לאחר שהפכתי את התכנה מכל כיווניה- זו אני!

והיום, אחרי יומיים של "לכלוך" אין סופי... כשאני רואה את התוצר הסופי... התחושה היא מדהימה. גיליתי עולם חדש לגמרי... ולבד, אף אחד לא לימד אותי ולא הראה לי. ולא מתביישת להגיד- הייתי מאושרת!! תחושת המסוגלות הייתה בשמיים... מעבר לכך שהתחלתי לחשוב על האופק: איך להטמיע אותו, איך לעבוד איתו ומה הערך המוסף שלו, התחלתי לחשוב על התלמידים שלנו, איך הם מרגישים כאשר הם מצליחים לכוחות עצמם... (ולא.. זה לא עוד דיון על בעד ונגד הלוח)...

תנו לתלמיד כלשהו משימה, במשהו חדש לגמרי שהוא לא מכיר. חלק מהמורים יתווכו צעד צעד על מנת לוודא שהתלמיד יודע ומבין. התלמיד ישלוט במשימה ויצליח, אך יכול להיות שגם ילווה בתחושה של כשלון- כלומר דימוי עצמי נמוך.

ויהיו מורים שיתנו לתלמיד להתנסות לבד. לאותו תלמיד, למרות הקשיים שיחווה בדרך, תחושת המסוגלות תעלה ותלמיד עם מסוגלות גבוהה יכול לצבור הצלחות ביתר קלות. התלמיד ירגיש כי ההצלחה תלויה בו ועצם החוויה שלו היא בסיס ללמידה והתפתחות. ככל שהתלמיד יאמין שהוא מסוגל הוא יצליח להתמודד וככל שהמיומנות גדלה- תחושת המסוגלת מתעצמת. בנדורה הגדיר זאת : "אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה על אירועים המשפיעים על חייו ובנוגע ליכולתו לגייס את המוטיבציה המשאבים הקוגניטיביים והפעולות הנדרשות על מנת להתגבר על משימות (בנדורה, 1977)וכך בעצם אני מרגישה, אחרי ההתנסות האישית שלי. 

בהרצאה שצפיתי לאחרונה "כשהאסימונים נגמרים" של ריצ'ארד לאבוי, הביטחון העצמי של התלמיד הוצג כערמה של אסימונים. האסימונים הם ההצלחות, החיזוקים החיוביים מהסביבה. כאשר לילד אסימונים רבים (דימוי עצמי גבוה), הוא אינו מפחד להתמודד עם דברים חדשים. תלמיד עם דימוי עצמי נמוך, יימנע מלהתנסות במצבים לימודיים וחברתיים כי אין לו מספיק אסימונים- הוא ממעט לנסות,הסיכוי להצליח יורד. 


אחת המטרות שלנו כמורים, מעבר להקניית החומר הנלמד, היא לדאוג שהתלמיד שלנו יצא עם תחושת מסוגלות- גם אני יכול, זה קרה בזכותי, אני יודע! לפעמים, תלמידים רואים במורה שלהם דמות משמעותית יותר מאשר ההורים שלהם. עלינו ללמדם על פי התאוריה הקונסטרוקטיביסטית - בה ישנה הבנייה של ידע. הלומד הו האחראי על הלמידה והמורה הוא המנחה.


גם חברי לספסל הלימודים, סטודנטים לתואר שני, חוששים לא פעם מלהתנסות ומתוסכלים שכנותנים לנו להתנסות לבד. ולאחרונה יצא לי לשמוע תגובות שלהם: עד כמה המאמץ היה שווה למרות התסכולים והעבודה הקשה. הדבר מוכיח, שגם לנו כמבוגרים, חווית ההצלחה מהתנסות תורמת ללמידה ולהתפתחותנו המקצועית. נקודה למחשבה: אם אנחנו חשים כך- איך יחושו תלמידנו?



יום שני, 8 ביולי 2013

טכנולוגיה?!?

הנסיך הקטן שלי, אוטוטו בן ארבע... אלוף טכנולוגי. מגיל שנה מתפעל כל מכשיר טאצ' שעובר בידיו. 
לפני גיל 3 נגע לראשונה באייפד של אחי ומאז מרגיש כאילו כל העולם אצלו בקצות האצבעות.
מגיל קטן הייתה לו משיכה למספרים, לספרות, כמויות.. ובמילים אחרות- מוכנות לחשבון!
מאז שהאייפד בידיו, הוא מגיע ליכולות מדהימות לגילו בזיהוי ספרות, התאמת כמויות, השוואה, ספירה מנייה ועוד.
אבל... דבר אחד הפריע לו בעיקר לאחרונה: "אמא אני מתבלבל בלספור אחורה".
ולזה.. לא קיבל מענה באף לא אחת מהאפליקציות הנמצאות באייפד.
בסוף השבוע האחרון, לאחר ארוחה משפחתית אצל הוריי, לקח שקית עם פאזל רצפה גדול שאותו תכננו להעביר הלאה. הפאזל מורכב מ- 10 חלקים ועליהם הספרות 0-9.
נועם הרכיב את הפאזל מהקטן לגדול והחל ללכת על החלקים ולשיים בקול רם את הספרות עליהם דורך. כשהגיע ל- 9, חזר חזרה והמשיך לשיים את הספרות- אחורה!
קריאה של התלהבות נשמעה ממנו: "אמא, הצלחתי לספור אחורה..בואי מהר".
הוא התיישב עלי  וביקש שאכסה לו את העיניים.. הוא ספר אחורה... בלי להתבלבל...
לאחר מכן הוציא את הספרות מהמסגרת, וסידר אותן לבד מהסוף להתחלה...
מה שלא הצליחה הטכנולוגיה- הצליחה הלמידה "דרך הרגליים"- ההתנסות האישית שלו... והכל בא ממנו, בלי הכוונה של מבוגר או בקשה.. למד דרך משחק. 
רק שהוא לא ידע, שיש לו אמא שאוהבת לתעד... ובלי ששם לב-תיעוד בתמונות

עוד בסימסטר הראשון, בשיעור הראשון עלו השאלות: "מה הערך המוסף של הטכנולוגיה?", "מה תרומת הטכנולוגיה לפדגוגיה?", "מה הנכון: הפדגוגיה בשירות הטכנולוגיה או הטכנולוגיה בשרות הפדגוגיה?" ...
מאז, אין קורס שבו אנו לא מעלים את הנושאים ודנים בהם.

גם היום, בשני קורסים שונים: "עקרונות בפיתוח סביבות למידה" של ד"ר אתי כוכבי (בו דיברנו על הערך המוסף של הלוח האינטראקטיבי על הלמידה הפרונטלית וה"מיושנת") ו"הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר ליאת אייל (בו דיברנו על הערך המוסף של סרטונים ללמידה). בשני השיעורים היום הוסכם על פי רוב כי הטכנולוגיה (על כל גווניה ומכשיריה) תורמת חד משמעית להישגים, לריכוז, מוטיבציה... אך בשני השיעורים הוסכם: הטכנולוגיה לא על חשבון הפדגוגיה!!! לא על חשבון ההתנסות!!! 
בשיעור של ד"ר ליאת אייל אף הוצג בפנינו חרוט ההתנסות של Dale. בחרוט זה דרך הלימוד הנמצאת בחלק העליון היא הדרך שאותה שוכחים הכי מהר (הצגת טקסט). ובחלק התחתון זו הדרך שבה זוכרים טוב יותר- התנסות חווייתית ישירה  (direct purposeful experience). כאשר המטרה היא לראות ילדים שלומדים בכוחות עצמם, צריכים לחפש את המידע בעצמם ולהתנסות כמה שיותר.


ההתנסות היא למידה דרך עשייה  היא משפרת את כישורי הלמידה וההתבוננות העצמית.
וכפי שראינו בסיפור של נועם, ההתנסות  ורק ההתנסות (ונדרשה פעם אחת בלבד) היא זו שגרמה לו לחוויית ההצלחה. בזכותה, שלא במודע, הוא פתר את הבלבול שהיה בו.

אז כמובן שהטכנולוגיה לא תחליף את הפדגוגיה ונכון שכדי לדעת את השלבים מהזחל לפרפר לא נסתפק רק בתרשים. אבל מאידך, אף מחשב או לוח אינטראקטיבי, או אפליקציה לא יכולים לתת את המענה של ההתנסות המלאה של התלמיד בלמידה. הלמידה היא מיטבית יותר!! ובזה אי ויכוח!!
וכמובן שאף טכנולוגיה לא תוכל להביא לחיוך ואושר כזה (למעט הטכנולוגיה איתה צילמו אותנו):