חינוך פרטי... זה שוויוני?

הרשומה האחרונה שלי, מתחילת השבוע, עסקה  בהחלטת שר החינוך לתת למספר בתי ספר לקבוע כ- 30% מתכנית הלימודים. כשמטרת השר היא לסגור את בתי הספר הפרטיים.

יומיים לאחר  מכן, פגשתי חברה מהעבר שסיפרה על התאומים שלה (סיימו כיתה ב'). הבנים לומדים בבית ספר פרטי בעיר. האם התלוננה על הקושי שחווים הילדים שלה  בבית הספר. ועדות הקבלה שהיו צריכים לעבור על מנת להיכנס לבית הספר, ישנו לחץ עצום בהספק החומר. הדרישות מהתלמידים לרוב מוגזמות והתשלומים הרבים לבית הספר גבוהים מאוד. עוד הוסיפה שבבית היא חייבת לשבת איתם זמן רב על מנת שלא יצברו פערים מכיוון שאין בבית ספר אופציה לעזור למתקשים.
בהשוואה שערכתי בין ביתי לבין הבנים שלה (אתו הגיל), הבנתי שמבחינת החומר הנלמד הם מתקדמים כמה וכמה צעדים קדימה והשאלה הראשונה שלי הייתה: לאן הם ממהרים?

בבית נכנסתי לאתר בית הספר וכבר בדף הבית הופיעה ההודעה:

ניסיתי לשים את עצמי במקום פחות ביקורתי, לנטרל את הצד הפדגוגי שבי  ולשם שינוי להיות רק אמא! ולמען האמת, אף לא מילה אחת שנכתבה בהודעה זו גרמה לי לחשוב שזה בית הספר שבו ארצה שילדים ילמדו.
ברור לי שלא כל בתי הספר הפרטיים הם כאלה ויש מגוון סוגים. 

לא הנחתי לנושא והתחלתי לחפש חומרים נוספים על בתי הספר הפרטיים בישראל. מכיוון שההכרות שלי איתם היא מועטה. בתור התחלה, היה קשה למצוא חומר שהוא אובייקטיבי לחלוטין, שאינו מדבר על בעד או נגד, אלא חומר אינפורמטיבי. מעבר לויקיפדיה ושם זה לא המידע שחיפשתי.

בישראל פועלים כ-1,200 בתי ספר מסוג זה: כלומר ניסויים, בתי ספר לאמנויות, בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ועוד. כל מוסדות החינוך לתלמידי כיתות א'-ט' נמצאים בבעלות המדינה ובמימון עיקרי של משרד החינוך והרשויות המקומיות ואילו התיכוניים מוגדרים כבתי ספר פרטיים (חדשות ערוץ 2, 9/6/13)

ניסיתי שוב להתנתק מהביקורתיות ולמצוא את היתרונות: כיתות קטנות, העשרה, מקצועות לימוד שאחרים רק יכולים לחלום עליהם, מגוון פעילויות וטיולים, יום לימודים ארוך, ארוחות מסודרות ו... מובילים בטבלאות ציוני המיצ"ב.
ומה לגבי החסרונות: מבחנים ומיונים (שלעיתים משפילים תלמידים צעירים), תשלומים גבוהים מאוד (ולפי חדשות ערוץ 2 מלפני כחודשיים, מגיע גם ל- 10,000 ש"ח בשנה) כך שלמי שאין יכולת כספית סביר להניח "לא יזכה לחינוך ראוי". ישנה אפליה חד משמעית, בין מגזרים (למרות שישנם בתי ספר משולבים), בין אוכלוסיות בעלות מצב סוציו-אקונומי שונה. 

בשבוע שעבר, בתכנית של אמנון לוי "השד העדתי", ראיינו נערים מעיר בדרום הארץ. אחד הנערים אמר: "צריך לנצל את זה שבאנו ממקום נמוך ולדרבן אותנו להיות כמה שיותר למעלה". אמנם נושא הכתבה הוא אחר, אך המשפט הזה בהחלט מתאים גם לכאן. הרי הוכח לפני שנים רבות שהאינטגרציה בחינוך, מועילה יותר. דוגמא מעולמי במקצועי הוא שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות- תורם משמעותית לשני הצדדים.

אני בטוחה שהתלמידים בבתי הספר הפרטיים מקבלים את הטוב ביותר. בטוחה שחלקם יצאו תלמידים טובים יותר מאשר אם היו לומדים בבתי ספר רגילים. אך עצם העובדה שמה שמבדיל את הילדים שלי (ושל רבים אחרים) מהם הוא הכסף, מעורר בי סלידה. וכפי שאמר אותו נער מהדרום, למה לא לתת את ההזדמנויות גם לחלשים?

ואסיים בסרטון שמצאתי ברשת בו מדבר השר שי פירון (עוד הרבה לפני שמונה לשר החינוך) בו הוא משווה את התחרות בין בתי הספר לתכניות ריאלטי (בשיחה לגבי נתוני מבחני המיצ"ב)

מתוך TheMarker
http://www.themarker.com/career/1.1853060