יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

הטמעת טכנולוגיה בבית הספר- למה כל כך קשה?

במסגרת הלימודים בקורס "הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר אייל ליאת, למדנו על מחקר פעולה.
מטלת סיום הקורס היא לכתוב "מיני" הצעת מחקר מסוג מחקר פעולה (את בעיית המחקר ושאלת המחקר הגשנו עוד קודם).

לא התלבטתי אפילו לרגע אחד, נושא המחקר היה ברור לי: "הטמעת פדגוגיה חדשנית בבית הספר".והשאלה ממנה נגזרו שאר השאלות: כיצד אוכל לרתום את כלל המורים בבית ספרי לאמץ את הפדגוגיה המתוקשבת שבית הספר מפתח בימים אלה? נושא המתסכל אותי מאוד בשנים האחרונות, והשנה בעיקר.


בשנה"ל הנוכחית תופעל בבית הספר תכנית תקשוב עירונית ובה יצויד בית הספר בטכנולוגיה מתקדמת ובסביבות למידה. מניסיוני בעבר, כרכזת התקשוב הבית ספרית, ישנו קושי לרתום את צוות בית הספר לאמץ את הטכנולוגיה לשירות הפדגוגיה שלהם. מחשבי התקשורת שהכנסנו לפני כמה שנים עם תוכנת התקשורת, מכשיר ה"אופטימיוזיק" שאני היחידה שהצלחתי להתחבר אליו ובשנה שעברה שהוכנסו האייפדים. חדר מחשבים עם מקרן, חדר קלינאיות תקשורת מאובזר בטכנולוגיה הכי חדישה. ובכל זאת יכולה לספור על יד אחת את האנשים שיש להם את הלהט לגעת בכל זה. 
כאשר התפניתי לכתוב את בעיית המחקר בהרחבה, הבנתי עד כמה התסכול שלי גדול. ובעיקר מכיון שאיני יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק הקושי. אני בטוחה שהמכשולים מורכבים מכמה סיבות:
  •      גיל הצוות.
  •     מיומנות הצוות- תפעול של ציוד. 
  •     ותק הצוות- דפוסי הוראה המושתתים היטב ולא מוכנים לשנותם.
  •     טכנופוביה- חשש ופחד מהטכנולוגיה.
  •     רמת המורכבות של אוכלוסיית בית הספר ההופכת לקשה משנה לשנה (פיגור בינוני-עמוק רב בעייתי).
  •     חוסר האמונה שהטכנולוגיה תתרום לתהליך הלמידה.
  •     המאמץ הרב הדרוש להכין חומרים (למרות שאת החומרים תמיד קיבלו ממני).


ולי, קשה לקבל את כל זה. מצד אחד מבינה את הפחד והחשש ומצד שני איני מבינה למה לא להפתח ולהתנסות וכך להווכח בתרומה? למה להתחבא מאחורי הפחד ומראש לפסול? והיו פעמים שהרגשתי שאני לבד! נלחמת בכולם. במקרים כאלה חשבתי להרים ידיים, אך אני לא טיפוס כזה. אני מיד חושבת על הצרכנים הכי חשובים והם התלמידים המדהימים שלנו. תמיד ניסיתי לעבוד עם בודדים, להדביק אותם בלהט העבודה. ושיעשו מעבר להפעלת מצגת או סרטון יוטיוב.


תוך כתיבת העבודה הבנתי עד כמה אני רוצה להמשיך איתה מעבר. אמנם עבודת הסמינריון שלי בתהליכי כתיבה (והיא איננה מסוג מחקר פעולה), אך הנושא חשוב לי מאוד ובמהלך הכתיבה הבחנתי שאיני כותבת עוד למען מטלת הסיום אלא למען יישום בשטח. תכנון הזמנים המדוקדק בהתאם למערך העבודה השוטף בבית הספר, הכנת הקרקע עוד בסוף שנה שעברה (מבלי לשים לב). 


אולי עצם כניסת תכנית התקשוב העירונית לבית ספרנו והפיכת בית הספר שלנו לפיילוט בחינוך המיוחד יחייב את המורים לעבור לפדגוגיה קצת אחרת, לא רק טיפולית. למרות שכשהדברים "מונחתים מלמעלה" ההתנגדות היא קשה יותר אצלנו (מניסיון). 


חייבת להמשיך עם זה הלאה! רוצה להמשיך עם זה הלאה! 

יום שבת, 7 בספטמבר 2013

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון... ובידי הסמארטפון

השנה: 1993
המקום: בית ספר תיכון, אי שם בראשון לציון
כיתה: יא'
אני בדרכי לעוד יום לימודים שגרתי במגמת סוציולוגיה-כלכלה.
שיעור ראשון- כלכלה, המצריך רמה גבוהה במתמטיקה. אנחנו כבר בקיאים בכל המושגים: מחסור, עקומות, ביקוש והיצע, מסחר ועוד... מול העיניים רק תיאוריה ותיאוריה. מבחן הבגרות בפתח ואנחנו בלחץ... 

המורה נכנסת לכיתה ובלי בוקר טוב ובלי שלום: "להכניס מחברות וספרים ולהוציא סמארטפונים"
"?!?!?!"
המורה מחלקת אותנו לקבוצות עבודה וכל קבוצה צריכה "להקים" חברה משלה המציעה שירותים כלשהם לציבור. כולנו מתחילים לעבוד במרץ, מחליטים על שם לחברה ומטרה, מתחילים באיסוף נתונים. לפנינו הסמארטפונים המגלים לנו עולם נפלא שיכול לעזור לנו בפרויקט שלנו. רמת ההתרגשות בשמים, אין תלמיד שאינו משתתף. הלמידה היא שיתופית ומאתגרת ודרכה אנו מגלים על חברינו לקבוצה דברים שלא ידענו.
המשימה לא נגמרת בכיתה, ממשיכים במפגשים בבתים, מכינים מצגות, דוחות תקופתיים, מעצבים לוגו ואף בונים אתר "לחברה שלנו".. 
ובלי לשים לב, אנו מגלים שהשפה בה אנו מדברים ביננו מכילה את כל המושגים שלמדנו, אנו מפנימים את החומר הנלמד ופתאום מבחן הבגרות כבר לא מפחיד.

והנה אנו עומדים בפני הצגת "החברה שלנו" ו... התעוררתי...

התעוררתי בהרגשת פספוס מהולה בשמחה ותקווה. פספוס מכיוון שלא הייתה לי האפשרות ללמוד כך בזמנו. שמחה על כך שאנו נמצאים כעת בעולם בו האמצעים זמינים לנו וכל שנותר למורים הוא להשתמש בהם. ותקווה- שכאשר יגיע זמנם של ילדי, על פניהם תהיה התשוקה והשמחה שהייתה על פנינו בחלום.

בפתחה של שנת הלימודים הנוכחית, הופיעו כמה כתבות שליליות על שימוש בסמארטפונים בכיתה. הונחתו הוראות מכאן ומכאן. ישנם דעות רבות של בעד ונגד.
מהדורה מרכזית בערוץ חדשות הציגה מנהלים שמתגאים בחוקים הנוקשים שלהם. 
ויום למחרת אתר חדשות גדול מפרסם כתבה בעד ומציג לראווה בית ספר במזכרת בתיה.

הסמארטפונים הם מזמן לא טלפון שמקורו הוא "בזבוז זמן" או מכשיר ליצירת קשר טלפוני, עם קצת יותר מחשבה ותכנון, קצת יותר הוראה מעולמם של התלמידים, הסמארטפון יכול להפוך בן רגע לכלי פדגוגי מדהים. 

הסמארטפון יכול לגייס את הריכוז של כל תלמידי הכיתה ללא הבדלים (וגם אלו שאין להם אמצעים, יוכלו להעזר בשל חבריהם- שיתופיות!!!)
עם הסמארטפון אפשר לגלוש (פיזית ומטאפורית) לעולמות שאינם ברי השגה גם כשהמורה מתכננת מראש כל פרט ופרט בשיעור.
עם הסמארטפון המורים יכולים להיות בטוחים שגם התלמידים עם הלקויות יפעלו כמו כל שאר התלמידים.
עבודות חקר, תכנון ושליטה, עבודה שיתופית, הפיכת התיאוריה לממשית ועוד ועוד דברים נפלאים והכל בידי המורה.

צריך להתקדם קדימה, "לזרום" עם הטכנולוגיה, לא להשאר מאחור. לבטל את כל האיסורים שכפי שאני רואה אותם, מקורם הוא בחשש של המורה ממקומו בכיתה.

משפט שנחקק אצלי ומסכם היטב את תרומת הטכנולוגיה להוראה: הטכנולוגיה הניידת מכניסה ביתר קלות את העולם אל תוך הכיתה, ויתר על כן-מוציאה את הכיתה אל העולם. (מתוך מתקוונים ללמידה, קורץ וחן 2012)


וכמו מלמעלה, כמה שעות לאחר מכן, אני קוראת בלוג שכתב חנן יניב: על סמארטפונים ועל הזדמנויות חינוכיות



יום שני, 2 בספטמבר 2013

תחרותיות- בשביל מה זה טוב?

עוד לא נרגענו מצהלות השמחה בעקבות החלטת שר החינוך לגבי ביטול מבחני המיצ"ב (ולא בכדי)..
והנה היום בבוקר מתפרסמת במלוא ה"כבוד" רשימת הישובים המובילים במספר הזכאים לבגרות.
אז קודם כל, ברכות לישובים הזוכים ב"פרס": כוכב יאיר, שוהם וכמובן הכפר בית ג'אן המקסים. 

יכול להיות שאני נמצאת בבועה של החינוך המיוחד, יכול להיות שאני לא מודעת לדברים ולתהליכים שמתרחשים בחינוך הרגיל. אבל אני מדברת/כותבת מההגיון, ולמיטב זכרוני הייתי תלמידה במשך 12 שנים בחינוך הרגיל וילדי לומדים במסגרות של משרד החינוך. והשאלה שלי היא: 
באמת, למה זה טוב? מי קבע שתחרותיות טובה לתלמידים שלנו?
מי קבע שבחברה תחרותית ההישגים הם טובים יותר, מי קבע שאם יפרסמו את מספר הזכאים לבגרות בישובים מסויימים, יגרום לאנשים להתנתק ממקום מגוריהם ולגור במקום אחר שאולי בעתיד ילדיהם יהיו מבין 90% הזכאים לבגרות? ואם הם יישארו לגור היכן שגרים, ילדיהם לא ייגשו לבגרות? האם הצלחה תלויה במקום המגורים? 

בית הספר שבו אני עובדת זכה בשנת תשע"ב בפרס חינוך מחוזי ופרס חינוך ארצי. בית הספר לא זכה (ולא הוגש מלחתחילה) על סמך הציונים של תלמידנו במבחני המצ"ב- כי אין לנו, לא על סמך מבחני המפמ"ר- גם את זה אין לנו ובטח ובטח לא על סמך מבחני הבגרות! בית הספר שלנו זכה בפרסי החינוך בגלל העבודה שמושקעת בבית הספר, בגלל הנתינה הרבה והרצון הרב של כל צוות בית הספר לתרום למען קידום תלמידינו. התלמיד במרכז ולא הציונים שלו או ציוני בית הספר. ואשבור עוד מיתוס, אף אחד מבתי הספר שהוגש לפרסי החינוך לא הגיע למעמד זה בעקבות הציונים שהשיגו תלמידיו. הכל הסתכם בעיקר בחינוך ערכי ודגש על התלמיד.

יבואו אחרים ויאמרו כי התחרותיות גורמת לשאיפות להצלחה, אך האם זו הדרך? האם בכך אנו לא יוצרים תלמידים פרפקציוניסטים יתר על המידה. תלמידים שבכישלון הראשון שיחוו יתמוטטו?

אז נכון שהצלחה  בלימודים לא תלויה במקום המגורים, ההצלחה בלימודים בבית ספר תלויה אך ורק במורים  ובכלל צוות בית הספר! קשורים למוטיבציה של המורים ללמד. בשיתוף הפעולה של כל הצוות. 
אם לא יהיה למורה את התשוקה ללמד, אם המורה לא ישים את התלמיד במרכז, אם המורה לא יממש את מעמדו כמורה, כמחנך, כמדריך, אם מורה לא יאתגר, יצור סקרנות וימשוך את התלמיד לכיוונים בהם יכול לצמוח-  גם אם נגור בכוכב יאיר או בשוהם,לא זה מה שיגרום להצלחה.
אך אם המורה יתן את כל כולו למען התלמידים, ויגרום להם לכל הנ"ל ותהיה התייחסות לשונות הבין אישית- גם אם נגור במקום הכי נידח- סיכויי ההצלחה יהיו גבוהים. 

במאמרון שקראתי לפני כמה חודשים, דובר על החינוך המוצלח בפינלנד ובו הביאו חמישה עקרונות:
1. שיתוף פעולה- אין מבחנים עד כיתה ה'!!! עובדים על עקרון העזרה ההדדית. מנטרלים תחרותיות, עובדים על שיתוף פעולה בין התלמידים ובין המורים- למען התלמידים.
2. ייחודיות ואוטונומיה- לכל תלמיד יש תכנית לימודים אישית (ולא רק בחינוך המיוחד) בתי הספר חופשיים להחליט על תכנית הלימודים שלהם.
3. אחריות ואמון- אחריות של התלמיד, המורה וההורה- שיתוף פעולה תמידי ואמון רב.
4. גישה הומנית ושיוויוניות- התייחסות לשונות הבין אישית. התמקדות באדם ולא רק תמיכה בלימודים.
5. פדגוגיה עכשווית- התאמת חינוך להתפתחות העולם.

כל זה לא יקרה בין לילה ולצורך כך יש לעשות שינוי משמעותי בתפיסה. גם למעלה במשרד החינוך וגם למטה בתוך בתי הספר. להגדיר מהי מטרת בית הספר, לרתום את כל צוות בית הספר, לעבוד בשיתוף פעולה אפילו בין בתי ספר אחרים. 
והכי חשוב: די לתחרותיות!!! היא לא תורמת!!!!

ודבריו של מנהל בית הספר התיכון המקיף של בית ג'אן מסכמים זאת בצורה הטובה ביותר!!!