לא, לא השתגעתי ולא המצאתי שיטת ריקוד חדשה... עוד לא.
סך הכל ביליתי זמן איכות עם אמא שלי בסדנה לשזירת פרחים באחד המתנ"סים בעיר.
ומי שמכיר אותי יודע שקשר ביני לבין זה הוא מקרי לחלוטין, ובכל זאת, אני נהנית מאוד מכל מפגש בסדנה.
קיבלנו הודעה על המפגש הנוכחי מראש, ידעתי מה אני הולכת לעשות, איזה סוג סידור נלמד במפגש ואיזה כלי להביא איתנו. התחלנו את הסדנה עד ש... בסטודיו ליד התחיל לו שיעור זומבה.
לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי, עם הטמפרמנט שלי, מבולבלת לגמרי ממה שקורה סביבי. הרגליים מבקשות לעבור לחדר ליד, הידיים מנסות להמשיך לעבוד, הראש מסתחרר, הגוף מתבלבל, המוזיקה הבוקעת נעימה לאוזני אך במקביל מפריעה לי מאוד ומתסכלת אותי.
שני סוגי מידע שונים לחלוטין אשר אותם צריכה לעבד במקביל.
שזירת פרחים מול שיעור זומבה- שני דברים קיצוניים לחלוטין, המדברים בעצם באותה השפה.. נשמע מוזר? ממש לא!!
בשניהם נדרשת הקשבה ותשומת לב, בשניהם נדרשים דיוק וירידה לפרטים, בשניהם נדרש קצב כלשהו של עבודה, בשניהם נדרשת קואורדינציה. אז למה הניגודיות? ולמה עם אותה ההדרכה בדיוק, יוצאים תוצרים שונים מאחת לשנייה (גם הסידור וגם הריקוד).
עכשיו ניקח תלמיד ממוצע, כן כן ממוצע (ללא לקות מוגדרת), ניקח שני מקצועות- מקצוע אחד הוא מתמטיקה והשני הוא היסטוריה- שני מקצועות קיצוניים כביכול אך מדברים באותה שפה: הדרישות של המורים הן אותן הדרישות: הקשבה בשיעור, הכנת המשימות בכיתה, הכנת שיעורי הבית, למידה למבחן וכמובן הצלחה בו. כל אחד מהמקצועות נלמד בפרק זמן אחר. ובכל זאת, תוצאות המבחנים, של אותו התלמיד, אינם שווים בין שני המקצועות. ואינם שווים בין תלמיד לתלמיד.
ואיך זה קשור אלינו המורים? אנחנו עוסקים בתהליך ההוראה שלנו ולא בתהליך הלמידה של התלמידים שלנו. אנחנו עסוקים בהישגי התלמידים במקום בתלמידים עצמם.
התלמידים מולנו אינם שווים אחד לשני, הם יכולים לקבל את אותה ההקניה בדיוק אך התוצרים/ההישגים שלהם יהיו שונים. קצב הלמידה שלהם שונה, תחומי העניין שלהם שונים מאחד לשני. האחד מחובר יותר למתמטיקה והשני להיסטוריה.
"שונות בין אישית"- וזו לא רק סיסמא. והתפקיד שלנו הוא להגיע לכל אחד מהם. לא לכעוס כי הם איטיים יותר מהשאר, או מרוכזים פחות, הם פשוט חווים תסכול מחוסר הצלחה, פחד מכישלון. הם לא "מעכבים" אותנו, הם אלה ששמים לנו את תמרור ה"האט" ותמרור ה"שים לב".
יש לנו את הכלים להגיע אליהם... עלינו רק לקבל שהשינוי מגיע מאיתנו ולא לנסות לשנות אותם עבורנו.
סך הכל ביליתי זמן איכות עם אמא שלי בסדנה לשזירת פרחים באחד המתנ"סים בעיר.
ומי שמכיר אותי יודע שקשר ביני לבין זה הוא מקרי לחלוטין, ובכל זאת, אני נהנית מאוד מכל מפגש בסדנה.
קיבלנו הודעה על המפגש הנוכחי מראש, ידעתי מה אני הולכת לעשות, איזה סוג סידור נלמד במפגש ואיזה כלי להביא איתנו. התחלנו את הסדנה עד ש... בסטודיו ליד התחיל לו שיעור זומבה.
לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי, עם הטמפרמנט שלי, מבולבלת לגמרי ממה שקורה סביבי. הרגליים מבקשות לעבור לחדר ליד, הידיים מנסות להמשיך לעבוד, הראש מסתחרר, הגוף מתבלבל, המוזיקה הבוקעת נעימה לאוזני אך במקביל מפריעה לי מאוד ומתסכלת אותי.
שני סוגי מידע שונים לחלוטין אשר אותם צריכה לעבד במקביל.
שזירת פרחים מול שיעור זומבה- שני דברים קיצוניים לחלוטין, המדברים בעצם באותה השפה.. נשמע מוזר? ממש לא!!
בשניהם נדרשת הקשבה ותשומת לב, בשניהם נדרשים דיוק וירידה לפרטים, בשניהם נדרש קצב כלשהו של עבודה, בשניהם נדרשת קואורדינציה. אז למה הניגודיות? ולמה עם אותה ההדרכה בדיוק, יוצאים תוצרים שונים מאחת לשנייה (גם הסידור וגם הריקוד).
עכשיו ניקח תלמיד ממוצע, כן כן ממוצע (ללא לקות מוגדרת), ניקח שני מקצועות- מקצוע אחד הוא מתמטיקה והשני הוא היסטוריה- שני מקצועות קיצוניים כביכול אך מדברים באותה שפה: הדרישות של המורים הן אותן הדרישות: הקשבה בשיעור, הכנת המשימות בכיתה, הכנת שיעורי הבית, למידה למבחן וכמובן הצלחה בו. כל אחד מהמקצועות נלמד בפרק זמן אחר. ובכל זאת, תוצאות המבחנים, של אותו התלמיד, אינם שווים בין שני המקצועות. ואינם שווים בין תלמיד לתלמיד.
ואיך זה קשור אלינו המורים? אנחנו עוסקים בתהליך ההוראה שלנו ולא בתהליך הלמידה של התלמידים שלנו. אנחנו עסוקים בהישגי התלמידים במקום בתלמידים עצמם.
התלמידים מולנו אינם שווים אחד לשני, הם יכולים לקבל את אותה ההקניה בדיוק אך התוצרים/ההישגים שלהם יהיו שונים. קצב הלמידה שלהם שונה, תחומי העניין שלהם שונים מאחד לשני. האחד מחובר יותר למתמטיקה והשני להיסטוריה.
"שונות בין אישית"- וזו לא רק סיסמא. והתפקיד שלנו הוא להגיע לכל אחד מהם. לא לכעוס כי הם איטיים יותר מהשאר, או מרוכזים פחות, הם פשוט חווים תסכול מחוסר הצלחה, פחד מכישלון. הם לא "מעכבים" אותנו, הם אלה ששמים לנו את תמרור ה"האט" ותמרור ה"שים לב".
יש לנו את הכלים להגיע אליהם... עלינו רק לקבל שהשינוי מגיע מאיתנו ולא לנסות לשנות אותם עבורנו.
 |
| אז... איך יצא למרות הכל? |
יצא מקסים אסתי גם הכתיבה וגם הזר. יישר כוח!
השבמחק