ברוך בורא ה- web 2.0 או "איך חסכתי 100 שקלים"

לפני כחודשיים נשבר לי מסך הטלפון.. לאור המחיר הגבוה לתיקון (700 ש"ח) החלטתי לקחת מכשיר טלפון שהיה בבית (חתיכת ברזל) ולהתמודד איתו... שרדתי 11 ימים ו-4 שעות בדיוק ונאלצתי להיפרד מ- 700 ש"ח (אך זה נושא לפוסט אחר).

לפני יומיים נתקע לי הטלפון.. כל מה שניסיתי לא עזר. אתמול הכנסתי אותו לתיקון (כי לאור ניסיונות העבר הלא רחוק, אין מצב שאחזיק מעמד שוב בלי הגלקסי שלי). חזרתי לאחר חצי שעה והטכנאי אמר לי: "הטלפון שלך נדבק בווירוס קשה אני חייב לפרמט אותו". לקחתי את המכשיר הביתה כדי לנסות ולגבות איכשהוא נתונים חשובים ולחזור אליו עם הטלפון לפרמוט. הנזק: 100 ש"ח.
ניסיונות הגיבוי כשלו (שוב, מכשיר תקוע וחולה ווירוס קשה מאוד) אז מה יש לי להפסיד?
נכנסתי לאלוהי הרשת (google) וביצעתי חיפוש והנה לפני הוראות פרמוט הטלפון.
תוך חמש דקות עבודה, היה לפני טלפון תקין לחלוטין כולל עדכון הגירסא האחרונה.
לאחר מכן עוד חמש דקות של סידור הגדרות ה- SIM (הפעם תוך צפייה בסרטון ההוראות).
וכך חסכתי לי 100 ש"ח שכמעט ונזרקו להם לחינם.

הראש הפדגוגי מיד התחיל לעבוד. הרי זה דבר נפלא שניתן למצוא הכל (כמעט) ברשת, ודנו בזה לא פעם במהלך הלימודים.
התלמידים צמאים למידע, גם אם לא כולם מראים זאת. הם רוצים עצמאות. הם פורחים מתחושת המסוגלות- תנו לתלמיד לעשות את מה שאני עשיתי- הוא יהיה בעננים (יותר ממה שאני הייתי זה בטוח). האפשרות לעבור קורס שלם דרך האינטרנט... הכל נמצא ברשת... כמה נפלא השיתוף של web 2.0...

לא פעם אני שואלת את עצמי, האם המקום שלנו כמורים או אפילו כהורים לא מתערער אם כבר לא צריכים אותנו על מנת לקבל את המידע, כדי ללמוד עוד דבר או שניים? האם מקומנו הוא עצם היותנו מתווכים בין הידע הקיים ברשת לבין התלמידים? האם המטרה היא ללמד את התלמידים את הכלים להתמודד עם המידע הקיים? איפה עוברים פה הגבולות? הרי לא פעם אני שולחת את התלמידים/המורים שאני מדריכה/את הילדים הפרטיים שלי לחיפוש אחר המידע ברשת וגם אני בעצמי...

אני מניחה שגם בעולם בו השיתוף הוא עצום והמידע כולו חשוף המקום שלנו כמורים הוא התיווך, הקבלה, העצמת התלמיד, חיזוק תחושת המסוגלות...
השבוע נתקלתי במשפט חכם:




                             

ראיון קבלה בנעלי בית

ראיון קבלה- אין אחד שלא חושש, אין אחד שלא מתהפכת לו הבטן לפני (ואפילו במהלך..)
בנסיעה לשם אתה מריץ לעצמך סיטואציות לכאן ולכאן: "ואם ישאלו...".
לפגוש אדם/אנשים שלא ראית מעולם.
לספר על עצמך, להראות את הנכונות והרצון שלך.
לנסות לנחש מה עובר לאדם מולך בראש.

עברתי אחד כזה הבוקר...
מולי היו שני אנשים,
אחד דיבר יותר אחד פחות (כמעט בכלל לא).
התהפכה לי הבטן כבר ממייל ההזמנה שקיבלתי כמה ימים לפני כן.
הרצתי בראש שאלות שאולי אשאל על ידם.
נושא הראיון היה חשוב לי מאוד ועשוי לשנות את הקריירה שלי מקצה לקצה.
לצערי, אני לא טובה בשיווק עצמי והמתח היה גדול, כי ההפך מרחל המשוררת: "רק על עצמי לספר לא ידעתי".

אבל....
לראיון הזה לא נסעתי (גם לא הלכתי).. מקסימום הצעדים שעשיתי היו מהחדר לפינת האוכל עם המחשב הנייד.
כי לראשונה בחיי, עברתי ראיון קבלה בסקייפ... מוזר... חוויה מעניינת.
עד כה בסקייפ ודומהו השתמשתי לצורך שיחות (וגם ריכולים), פגישות עם הרחוקים פיזית, קבוצת לימוד, דיון קבוצתי... אבל לא ראיון עבודה.

התקשרו אלי בשעה שנקבע הראיון, הקציבו לי 15 דקות (אפילו שותף מסך של שעון עצר). המצלמות היו מופעלות, שני מראיינים ומרואיינת אחת.
במהלך הראיון... מנפלאות הטכנולוגיה, המראיין הראשי חווה תקלות והתנתק מדי פעם.

לאחר הראיון ישבתי וחשבתי,
לפני חודשיים עברתי ראיון קבלה לתפקיד חדש שהתחלתי, הראיון היה פנים מול פנים- פיזית. ניסיתי להשוות לראיון שעברתי היום. שני הראיונות היו פנים מול פנים, בשניהם ראו אותי, בשניהם הייתי צריכה לדבר ולספר, בשניהם לא הכרתי את הנמצאים מולי. אך משוום מה, דווקא היום הרגשתי ביטחון יותר, הרגשתי הרבה יותר נוח. אולי נוכחות המסך מול עיני? אולי הריחוק הפיסי ביני לבינם? אין לי מושג...
עברתי חוויה מעניינת, מרגשת ואף מהנה... (אשמח לעוד כאלה).

ולגבי אם התקבלתי או לא... אדע במהלך השבוע הקרוב...