וחושך על פני....

יום עבודה התחיל.. רגיל...
בית הספר אקטיבי כמו תמיד.
מהכיתות נשמעו קולות שירי הבוקר...
ואז, ברגע אחד- חושך!!
הפסקת חשמל!
ובאותו הרגע בדיוק עבדתי עם המזכירה על ה- dropbox החדש שלה.
בתפילה שהצלחנו לגבות לפחות את רוב הדיווחים פתאום זה הכה בי:
"איך אני עובדת היום עם התלמידים? כבר רבע שעה אני בלי חשמל!"
החלה ספירת מלאי, מה לא צריך חשמל: אייפדים- יש! מחשבי תקשורת- יש! אבל... הראווטר מחובר לחשמל...
אם כך, נשתמש באפליקציות שלא זקוקות לאינטרנט... (הרי רצינו למידה נייידת)...
ומזה בדיוק חששתי... שהעבודה שלי תהיה תלויה מדי בטכנולוגיה....
אז נכון שאמרנו שהטכנולוגיה היא רק אמצעי בשביל השגת המטרה ונכון שאמרנו שהפדגוגיה באה לפני הטכנולוגיה...
אבל... לכו ספרו את זה לתלמידים מהחינוך המיוחד... שכדי להרגילם לטכנולוגיה עברנו עיצוב שלם ופתאום אין...
החוסר אונים שלהם, התבניתיות שלהם... ובעצם עוקף הלקות שלהם!

לפני כחודשיים פרסמתי רשומה "מה קרה ל- Temple Run2 שלי?" בו סיפרתי רק על שינוי קטן שנעשה באפליקציה ואיך זה השפיע על אחת התלמידות, אז מה עכשיו? כשלוקחים להם לגמרי את ה"פה"?

אז...
האם בחינוך המיוחד אפשר להסתכל על הפדגוגיה בלי הטכנולוגיה?
האם ניתן להסתכל על הטכנולוגיה כמשרתת את אותו התפקיד בכל מוסד חינוך שהוא?
מורה בבית ספר רגיל שמלמדת פרונטלי מול לוח אינטראקטיבי, תרגיש את אותו החיסרון מול מורה המנסה להבין את רצונות התלמיד שלה, שאינו וורבלי? שהאייפד/מחשב התקשורת הוא בעצם הפה שלהם?

אין לי באמת תשובות ואני מניחה שהדבר תלוי בגורמים נוספים. והשאלה הגדולה היא האם יש משהו שיכול לענות על שאלות אלה?

ולגבי החשמל, הוא חזר לאחר חצי שעה... 


http://www.d-bur.com/83585/HakolKalulAPlus

איזה כיף "ללכלך את הידיים"

ולא, זה לא היה בציניות...

הלימודים במגמה חשפו אותי למספר תחומים שההתנסות שלי בהם היא מועטה. שמעתי עליהם, דיברתי עליהם.. אך לא הייתה לי ההזדמנות או "הצורך" להתנסות בהם. אחד מהם הוא הלוח האינטראקטיבי.
אני באה מתחום החינוך המיוחד ובבית הספר בו אני מלמדת, אין צורך בלוח אינטראקטיבי לצורך הלמידה. לכן ההכרות שלי עם הנושא היא מהרצאות ששמעתי. והאמת, גם לא התעמקתי בנושא יתר על המידה.

בסמסטר הקיץ אנו לומדים קורס "עקרונות בנית סביבות למידה מתוקשבות" עם ד"ר כוכבי אתי.
מטלת הסיום בקורס זה היא בניית סביבת למידה מתוקשבת בתוכנה המיועדת ללוח אינטראקטיבי.
בשיעור האחרון הייתה לנו סדנת התנסות בתוכנה. זו הפעם הראשונה ש"נגעתי" בה. אחרי הסבר קצר של המרצה על התכנה, נזרקנו למים או במושג שלמדנו כאן "ללכלך את הידיים".
וכמה שאני אוהבת לעשות זאת.. ללמוד לבד, לפנות למדריך כתוב או אדם רק לאחר שהפכתי את התכנה מכל כיווניה- זו אני!

והיום, אחרי יומיים של "לכלוך" אין סופי... כשאני רואה את התוצר הסופי... התחושה היא מדהימה. גיליתי עולם חדש לגמרי... ולבד, אף אחד לא לימד אותי ולא הראה לי. ולא מתביישת להגיד- הייתי מאושרת!! תחושת המסוגלות הייתה בשמיים... מעבר לכך שהתחלתי לחשוב על האופק: איך להטמיע אותו, איך לעבוד איתו ומה הערך המוסף שלו, התחלתי לחשוב על התלמידים שלנו, איך הם מרגישים כאשר הם מצליחים לכוחות עצמם... (ולא.. זה לא עוד דיון על בעד ונגד הלוח)...

תנו לתלמיד כלשהו משימה, במשהו חדש לגמרי שהוא לא מכיר. חלק מהמורים יתווכו צעד צעד על מנת לוודא שהתלמיד יודע ומבין. התלמיד ישלוט במשימה ויצליח, אך יכול להיות שגם ילווה בתחושה של כשלון- כלומר דימוי עצמי נמוך.
ויהיו מורים שיתנו לתלמיד להתנסות לבד. לאותו תלמיד, למרות הקשיים שיחווה בדרך, תחושת המסוגלות תעלה ותלמיד עם מסוגלות גבוהה יכול לצבור הצלחות ביתר קלות. התלמיד ירגיש כי ההצלחה תלויה בו ועצם החוויה שלו היא בסיס ללמידה והתפתחות. ככל שהתלמיד יאמין שהוא מסוגל הוא יצליח להתמודד וככל שהמיומנות גדלה- תחושת המסוגלת מתעצמת. בנדורה הגדיר זאת : "אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה על אירועים המשפיעים על חייו ובנוגע ליכולתו לגייס את המוטיבציה המשאבים הקוגניטיביים והפעולות הנדרשות על מנת להתגבר על משימות (בנדורה, 1977). וכך בעצם אני מרגישה, אחרי ההתנסות האישית שלי. 

בהרצאה שצפיתי לאחרונה "כשהאסימונים נגמרים" של ריצ'ארד לאבוי, הביטחון העצמי של התלמיד הוצג כערמה של אסימונים. האסימונים הם ההצלחות, החיזוקים החיוביים מהסביבה. כאשר לילד אסימונים רבים (דימוי עצמי גבוה), הוא אינו מפחד להתמודד עם דברים חדשים. תלמיד עם דימוי עצמי נמוך, יימנע מלהתנסות במצבים לימודיים וחברתיים כי אין לו מספיק אסימונים- הוא ממעט לנסות,הסיכוי להצליח יורד. 

אחת המטרות שלנו כמורים, מעבר להקניית החומר הנלמד, היא לדאוג שהתלמיד שלנו יצא עם תחושת מסוגלות- גם אני יכול, זה קרה בזכותי, אני יודע! לפעמים, תלמידים רואים במורה שלהם דמות משמעותית יותר מאשר ההורים שלהם. עלינו ללמדם על פי התאוריה הקונסטרוקטיביסטית - בה ישנה הבנייה של ידע. הלומד הו האחראי על הלמידה והמורה הוא המנחה.

גם חברי לספסל הלימודים, סטודנטים לתואר שני, חוששים לא פעם מלהתנסות ומתוסכלים שכנותנים לנו להתנסות לבד. ולאחרונה יצא לי לשמוע תגובות שלהם: עד כמה המאמץ היה שווה למרות התסכולים והעבודה הקשה. הדבר מוכיח, שגם לנו כמבוגרים, חווית ההצלחה מהתנסות תורמת ללמידה ולהתפתחותנו המקצועית. נקודה למחשבה: אם אנחנו חשים כך- איך יחושו תלמידנו?

טכנולוגיה?!?

הנסיך הקטן שלי, אוטוטו בן ארבע... אלוף טכנולוגי. מגיל שנה מתפעל כל מכשיר טאצ' שעובר בידיו. 

לפני גיל 3 נגע לראשונה באייפד של אחי ומאז מרגיש כאילו כל העולם אצלו בקצות האצבעות.

מגיל קטן הייתה לו משיכה למספרים, לספרות, כמויות.. ובמילים אחרות- מוכנות לחשבון!

מאז שהאייפד בידיו, הוא מגיע ליכולות מדהימות לגילו בזיהוי ספרות, התאמת כמויות, השוואה, ספירה מנייה ועוד.

אבל... דבר אחד הפריע לו בעיקר לאחרונה: "אמא אני מתבלבל בלספור אחורה".

ולזה.. לא קיבל מענה באף לא אחת מהאפליקציות הנמצאות באייפד.

בסוף השבוע האחרון, לאחר ארוחה משפחתית אצל הוריי, לקח שקית עם פאזל רצפה גדול שאותו תכננו להעביר הלאה. הפאזל מורכב מ- 10 חלקים ועליהם הספרות 0-9.

נועם הרכיב את הפאזל מהקטן לגדול והחל ללכת על החלקים ולשיים בקול רם את הספרות עליהם דורך. כשהגיע ל- 9, חזר חזרה והמשיך לשיים את הספרות- אחורה!

קריאה של התלהבות נשמעה ממנו: "אמא, הצלחתי לספור אחורה..בואי מהר".

הוא התיישב עלי  וביקש שאכסה לו את העיניים.. הוא ספר אחורה... בלי להתבלבל...

לאחר מכן הוציא את הספרות מהמסגרת, וסידר אותן לבד מהסוף להתחלה...

מה שלא הצליחה הטכנולוגיה- הצליחה הלמידה "דרך הרגליים"- ההתנסות האישית שלו... והכל בא ממנו, בלי הכוונה של מבוגר או בקשה.. למד דרך משחק. 

רק שהוא לא ידע, שיש לו אמא שאוהבת לתעד... ובלי ששם לב-תיעוד בתמונות

עוד בסימסטר הראשון, בשיעור הראשון עלו השאלות: "מה הערך המוסף של הטכנולוגיה?", "מה תרומת הטכנולוגיה לפדגוגיה?", "מה הנכון: הפדגוגיה בשירות הטכנולוגיה או הטכנולוגיה בשרות הפדגוגיה?" ...

מאז, אין קורס שבו אנו לא מעלים את הנושאים ודנים בהם.

גם היום, בשני קורסים שונים: "עקרונות בפיתוח סביבות למידה" של ד"ר אתי כוכבי (בו דיברנו על הערך המוסף של הלוח האינטראקטיבי על הלמידה הפרונטלית וה"מיושנת") ו"הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר ליאת אייל (בו דיברנו על הערך המוסף של סרטונים ללמידה). בשני השיעורים היום הוסכם על פי רוב כי הטכנולוגיה (על כל גווניה ומכשיריה) תורמת חד משמעית להישגים, לריכוז, מוטיבציה... אך בשני השיעורים הוסכם: הטכנולוגיה לא על חשבון הפדגוגיה!!! לא על חשבון ההתנסות!!! 

בשיעור של ד"ר ליאת אייל אף הוצג בפנינו חרוט ההתנסות של Dale. בחרוט זה דרך הלימוד הנמצאת בחלק העליון היא הדרך שאותה שוכחים הכי מהר (הצגת טקסט). ובחלק התחתון זו הדרך שבה זוכרים טוב יותר- התנסות חווייתית ישירה  (direct purposeful experience). כאשר המטרה היא לראות ילדים שלומדים בכוחות עצמם, צריכים לחפש את המידע בעצמם ולהתנסות כמה שיותר.

ההתנסות היא למידה דרך עשייה  היא משפרת את כישורי הלמידה וההתבוננות העצמית.

וכפי שראינו בסיפור של נועם, ההתנסות  ורק ההתנסות (ונדרשה פעם אחת בלבד) היא זו שגרמה לו לחוויית ההצלחה. בזכותה, שלא במודע, הוא פתר את הבלבול שהיה בו.

אז כמובן שהטכנולוגיה לא תחליף את הפדגוגיה ונכון שכדי לדעת את השלבים מהזחל לפרפר לא נסתפק רק בתרשים. אבל מאידך, אף מחשב או לוח אינטראקטיבי, או אפליקציה לא יכולים לתת את המענה של ההתנסות המלאה של התלמיד בלמידה. הלמידה היא מיטבית יותר!! ובזה אי ויכוח!!

וכמובן שאף טכנולוגיה לא תוכל להביא לחיוך ואושר כזה (למעט הטכנולוגיה איתה צילמו אותנו):

פייסבוק בכיתה.. כן? לא? למה לא....

בתקופה האחרונה אנו נחשפים לכתבות ומאמרים שונים בנושא שילוב הפייסבוק בכיתה. 

לא פעם דנו בשיעורים במכללה על הנושא, הצגנו בעד ונגד ואנו אף חווים התנסות יומיומית בקבוצות הסגורות. 

היום בבוקר ראיתי סטטוס בפייסבוק של קרובת משפחה שלי.

וזו ההודעה (מצורפת גם בסוף כמלל):

מעבר לכך שמה שכתבה ריגש אותי מאוד, התפיסה שלה, שלא שוללת לגמרי את קיום הרשת החברתית למרות שאינה מסתדרת עימה, משכה אותי מאוד.

בעצם במילים שלה, היא סיכמה במדויק (ובלי להתכוון) את כל הדיונים סביב שילוב הרשת החברתית עם התלמידים בכיתה.

לי אישית, נוח יותר "להביא את עצמי" בקבוצות הלמידה הסגורות מאשר במליאה בקורסים השונים. אני מרגישה שכך אני מצליחה להגיע לכולם (גם אם לא מגיבים לדברים שכתבתי). הגיגים למיניהם, כלים שמצאתי ברשת, כנסים עתידיים/רשמים מכנסים שנכחתי בהם- אני מניחה שכך אני "חושפת את עצמי" בדרכים אחרות. כמו כן, מצידו השני של המטבע, אני גם נחשפת לאחרים, אני נחשפת לעולם אחר שלא הכרתי- הידע וההתנסות של האחרים.

ואם נתייחס לצד של התלמידים, אז נכון ש"אין תחליף למבט עיניים...", אך ישנם תלמידים שדווקא זה מרתיע אותם (ולפעמים גם אותנו, המבוגרים), ילדים מופנמים וחסרי ביטחון שרוצים לתקשר עם חבריהם ומתקשים מאוד ולפי קרובת המשפחה שלי "אין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא". ואני רק יכולה לומר, שהלוואי והיה לי הכלי הזה כאשר הייתי צעירה יותר...

קראתי פוסט נהדר של מאיה בן אמוץ, רשתות חברתיות וחינוך- הילכו שניהם יחד? בו היא מציינת כי "הרשת החברתית כשלעצמה עונה על צורך בסיסי, כמעט אבולוציוני של  של האדם: תקשורת וחיפוש אחר קידמה".

גם הסטטוס שצירפתי מהפייסבוק מתייחס ל"רשת החברתית ככלי להביע את עצמך" גם בחינוך, הן התלמיד והן המורה יכולים למצוא ברשת החברתית את המקום "להשמיע את קולם" כל אחד ממקומו הוא.

כמו כן בסטטוס מהפייסבוק מצויין: "עד כמה אני מביאה את עצמי...זו שאלה אחרת" וכן "הבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".. כלומר: גבולות ברורים. בהקשר לחינוך, מאיה בן אמוץ סיכמה: "פתיחת פרופיל תחום וייעודי עבור משתתפי הקבוצה בלבד מגדירה מראש את גבולות הגיזרה עבור שני הצדדים והתועלת בשימוש נכון יכולה להיות אדירה. החל משליחת קישורים לאתרים שיכולים לסייע להרחיב תחומי דעת, דרך שימוש במדיה כפורום לכל דבר בו התלמידים נעזרים זה בזה"

עם התלמידים בבית ספרי לצערי לעולם לא אוכל להשתמש ברשת החברתית ללמידה, לכן ההשוואה שהצגתי כאן בין הסטטוס בפייסבוק והרשומה של מאיה בן אמוץ היא על סמך ההתנסות האישית שלי בקבוצות הסגורות של הסטודנטים ושל המרצים.

בן אמוץ, מ (2010): רשתות חברתיות וחינוך- הילכו שניהם יחד? 

ציטוט של ההודעה:
"הרבה זמן התלבטתי אם להיות שותפה לרשת החברתית . אין לי שמץ של ספק שביחסים עם בני אדם אין תחליף למבט עיניים אוהב, מקבל ומעריך לנגיעה רכה שמרנינה את הלב ונותנת כוח שלא לדבר על חיבוק. יחד עם זאת אני מודעת להיותי חיה במאה 21 ולמה שמציעה לי המאה הזאת. ברשת החברתית אתה יכול להביא את עצמך ולקבל לייקים מכל מיני אנשים ואין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא. עד כמה אני מביאה את עצמי ..... זו שאלה אחרת.
בסך הכל צריך להתייחס לרשת החברתית ככלי כמו להביע את עצמך באומנות למשל ,שם אפשר לחשוף את עצמך בדרך לגמרי אחרת. אין הכלים סותרים אחד את השני והבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".