ולא, זה לא היה בציניות...
הלימודים במגמה חשפו אותי למספר תחומים שההתנסות שלי בהם היא מועטה. שמעתי עליהם, דיברתי עליהם.. אך לא הייתה לי ההזדמנות או "הצורך" להתנסות בהם. אחד מהם הוא הלוח האינטראקטיבי.
אני באה מתחום החינוך המיוחד ובבית הספר בו אני מלמדת, אין צורך בלוח אינטראקטיבי לצורך הלמידה. לכן ההכרות שלי עם הנושא היא מהרצאות ששמעתי. והאמת, גם לא התעמקתי בנושא יתר על המידה.
בסמסטר הקיץ אנו לומדים קורס "עקרונות בנית סביבות למידה מתוקשבות" עם ד"ר כוכבי אתי.
מטלת הסיום בקורס זה היא בניית סביבת למידה מתוקשבת בתוכנה המיועדת ללוח אינטראקטיבי.
בשיעור האחרון הייתה לנו סדנת התנסות בתוכנה. זו הפעם הראשונה ש"נגעתי" בה. אחרי הסבר קצר של המרצה על התכנה, נזרקנו למים או במושג שלמדנו כאן "ללכלך את הידיים".
וכמה שאני אוהבת לעשות זאת.. ללמוד לבד, לפנות למדריך כתוב או אדם רק לאחר שהפכתי את התכנה מכל כיווניה- זו אני!
והיום, אחרי יומיים של "לכלוך" אין סופי... כשאני רואה את התוצר הסופי... התחושה היא מדהימה. גיליתי עולם חדש לגמרי... ולבד, אף אחד לא לימד אותי ולא הראה לי. ולא מתביישת להגיד- הייתי מאושרת!! תחושת המסוגלות הייתה בשמיים... מעבר לכך שהתחלתי לחשוב על האופק: איך להטמיע אותו, איך לעבוד איתו ומה הערך המוסף שלו, התחלתי לחשוב על התלמידים שלנו, איך הם מרגישים כאשר הם מצליחים לכוחות עצמם... (ולא.. זה לא עוד דיון על בעד ונגד הלוח)...
תנו לתלמיד כלשהו משימה, במשהו חדש לגמרי שהוא לא מכיר. חלק מהמורים יתווכו צעד צעד על מנת לוודא שהתלמיד יודע ומבין. התלמיד ישלוט במשימה ויצליח, אך יכול להיות שגם ילווה בתחושה של כשלון- כלומר דימוי עצמי נמוך.
ויהיו מורים שיתנו לתלמיד להתנסות לבד. לאותו תלמיד, למרות הקשיים שיחווה בדרך, תחושת המסוגלות תעלה ותלמיד עם מסוגלות גבוהה יכול לצבור הצלחות ביתר קלות. התלמיד ירגיש כי ההצלחה תלויה בו ועצם החוויה שלו היא בסיס ללמידה והתפתחות. ככל שהתלמיד יאמין שהוא מסוגל הוא יצליח להתמודד וככל שהמיומנות גדלה- תחושת המסוגלת מתעצמת. בנדורה הגדיר זאת : "אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה על אירועים המשפיעים על חייו ובנוגע ליכולתו לגייס את המוטיבציה המשאבים הקוגניטיביים והפעולות הנדרשות על מנת להתגבר על משימות (בנדורה, 1977). וכך בעצם אני מרגישה, אחרי ההתנסות האישית שלי.
בהרצאה שצפיתי לאחרונה "כשהאסימונים נגמרים" של ריצ'ארד לאבוי, הביטחון העצמי של התלמיד הוצג כערמה של אסימונים. האסימונים הם ההצלחות, החיזוקים החיוביים מהסביבה. כאשר לילד אסימונים רבים (דימוי עצמי גבוה), הוא אינו מפחד להתמודד עם דברים חדשים. תלמיד עם דימוי עצמי נמוך, יימנע מלהתנסות במצבים לימודיים וחברתיים כי אין לו מספיק אסימונים- הוא ממעט לנסות,הסיכוי להצליח יורד.
גם חברי לספסל הלימודים, סטודנטים לתואר שני, חוששים לא פעם מלהתנסות ומתוסכלים שכנותנים לנו להתנסות לבד. ולאחרונה יצא לי לשמוע תגובות שלהם: עד כמה המאמץ היה שווה למרות התסכולים והעבודה הקשה. הדבר מוכיח, שגם לנו כמבוגרים, חווית ההצלחה מהתנסות תורמת ללמידה ולהתפתחותנו המקצועית. נקודה למחשבה: אם אנחנו חשים כך- איך יחושו תלמידנו?
הלימודים במגמה חשפו אותי למספר תחומים שההתנסות שלי בהם היא מועטה. שמעתי עליהם, דיברתי עליהם.. אך לא הייתה לי ההזדמנות או "הצורך" להתנסות בהם. אחד מהם הוא הלוח האינטראקטיבי.
אני באה מתחום החינוך המיוחד ובבית הספר בו אני מלמדת, אין צורך בלוח אינטראקטיבי לצורך הלמידה. לכן ההכרות שלי עם הנושא היא מהרצאות ששמעתי. והאמת, גם לא התעמקתי בנושא יתר על המידה.
בסמסטר הקיץ אנו לומדים קורס "עקרונות בנית סביבות למידה מתוקשבות" עם ד"ר כוכבי אתי.
מטלת הסיום בקורס זה היא בניית סביבת למידה מתוקשבת בתוכנה המיועדת ללוח אינטראקטיבי.
בשיעור האחרון הייתה לנו סדנת התנסות בתוכנה. זו הפעם הראשונה ש"נגעתי" בה. אחרי הסבר קצר של המרצה על התכנה, נזרקנו למים או במושג שלמדנו כאן "ללכלך את הידיים".
וכמה שאני אוהבת לעשות זאת.. ללמוד לבד, לפנות למדריך כתוב או אדם רק לאחר שהפכתי את התכנה מכל כיווניה- זו אני!
והיום, אחרי יומיים של "לכלוך" אין סופי... כשאני רואה את התוצר הסופי... התחושה היא מדהימה. גיליתי עולם חדש לגמרי... ולבד, אף אחד לא לימד אותי ולא הראה לי. ולא מתביישת להגיד- הייתי מאושרת!! תחושת המסוגלות הייתה בשמיים... מעבר לכך שהתחלתי לחשוב על האופק: איך להטמיע אותו, איך לעבוד איתו ומה הערך המוסף שלו, התחלתי לחשוב על התלמידים שלנו, איך הם מרגישים כאשר הם מצליחים לכוחות עצמם... (ולא.. זה לא עוד דיון על בעד ונגד הלוח)...
תנו לתלמיד כלשהו משימה, במשהו חדש לגמרי שהוא לא מכיר. חלק מהמורים יתווכו צעד צעד על מנת לוודא שהתלמיד יודע ומבין. התלמיד ישלוט במשימה ויצליח, אך יכול להיות שגם ילווה בתחושה של כשלון- כלומר דימוי עצמי נמוך.
ויהיו מורים שיתנו לתלמיד להתנסות לבד. לאותו תלמיד, למרות הקשיים שיחווה בדרך, תחושת המסוגלות תעלה ותלמיד עם מסוגלות גבוהה יכול לצבור הצלחות ביתר קלות. התלמיד ירגיש כי ההצלחה תלויה בו ועצם החוויה שלו היא בסיס ללמידה והתפתחות. ככל שהתלמיד יאמין שהוא מסוגל הוא יצליח להתמודד וככל שהמיומנות גדלה- תחושת המסוגלת מתעצמת. בנדורה הגדיר זאת : "אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה על אירועים המשפיעים על חייו ובנוגע ליכולתו לגייס את המוטיבציה המשאבים הקוגניטיביים והפעולות הנדרשות על מנת להתגבר על משימות (בנדורה, 1977). וכך בעצם אני מרגישה, אחרי ההתנסות האישית שלי.
בהרצאה שצפיתי לאחרונה "כשהאסימונים נגמרים" של ריצ'ארד לאבוי, הביטחון העצמי של התלמיד הוצג כערמה של אסימונים. האסימונים הם ההצלחות, החיזוקים החיוביים מהסביבה. כאשר לילד אסימונים רבים (דימוי עצמי גבוה), הוא אינו מפחד להתמודד עם דברים חדשים. תלמיד עם דימוי עצמי נמוך, יימנע מלהתנסות במצבים לימודיים וחברתיים כי אין לו מספיק אסימונים- הוא ממעט לנסות,הסיכוי להצליח יורד.
אחת המטרות שלנו כמורים, מעבר להקניית החומר הנלמד, היא לדאוג שהתלמיד שלנו יצא עם תחושת מסוגלות- גם אני יכול, זה קרה בזכותי, אני יודע! לפעמים, תלמידים רואים במורה שלהם דמות משמעותית יותר מאשר ההורים שלהם. עלינו ללמדם על פי התאוריה הקונסטרוקטיביסטית - בה ישנה הבנייה של ידע. הלומד הו האחראי על הלמידה והמורה הוא המנחה.
גם חברי לספסל הלימודים, סטודנטים לתואר שני, חוששים לא פעם מלהתנסות ומתוסכלים שכנותנים לנו להתנסות לבד. ולאחרונה יצא לי לשמוע תגובות שלהם: עד כמה המאמץ היה שווה למרות התסכולים והעבודה הקשה. הדבר מוכיח, שגם לנו כמבוגרים, חווית ההצלחה מהתנסות תורמת ללמידה ולהתפתחותנו המקצועית. נקודה למחשבה: אם אנחנו חשים כך- איך יחושו תלמידנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה