אני מכורה, אני מודה!
הייתי מכורה בעבר ללא מעט משחקי רשת. והצלחתי להגמל (היה קשה אבל הצלחתי).
באוגוסט 2011 יצאה הגרסא הראשונה למשחק Temple Run. כשניסיתי בפעם הראשונה לשחק, קיבלתי סחרחורת.
(גם כשניסיתי להסתכל על אחרים משחקים, קיבלתי את אותה התוצאה).
לפני חצי שנה, הבכורה שלי הורידה את ה- Temple Run 2, להפתעתי הצלחתי להסתכל עליו ואפילו לשחק בו. מאז עברו הרבה מים בנהר ופשוט התמכרתי. אפילו שברתי שיאים והגעתי לטופ של השלבים.
ואני, חובבת משחקי חשיבה (מורעלת) פונה למשחק כזה שלא מצריך ולו מעט חשיבה.
לפני חודש וחצי נפגשתי עם אמא של אחת התלמידות בבית הספר. אוטיזם קשה ורמה קוגניטיבית נמוכה מאוד (התלמידה החלה לאחרונה להשתמש באייפד לתקשורת מינימאלית).
האמא אמרה שבבית התלמידה משחקת ב- Temple Run 2. מיד הורדתי אותו לאייפד של בית הספר והתלמידה מקבלת את המשחק כצ'ופר לאחר השיעור. והחיוך שעל פניה אומר הכל!
לפני חמישה ימים בדיוק, עדכנו את הגרסא הנוכחית והוסיפו אלמנטים חדשים: להבי מסור גדולים, מסלול מתפורר, אש יוצאת מהאדמה ועוד.
ואני, שהתחלתי לשחק כבר על "אוטומט", לקח לי זמן להתרגל לשינויים החדשים ואני עדיין נפסלת לעיתים בגלל חוסר ריכוז.
ומיד, קפצה לי לראש המתוקה הזו... איך היא מתמודדת עם השינויים? מה עובר עליה עכשיו? גם כך, עקב הלקות הקשה, כל שינוי הכי קטן הוא משמעותי עבורה.
ושוב עולה התהייה של טכנולוגיה בחינוך המיוחד.
הטכנולוגיה תורמת לנו הרבה. בעזרתה אנחנו מצליחים להגיע לתלמידים "המיוחדים" שלנו. אצל התלמידים האוטיסטים שלנו האייפד עשה פלאים, גילינו תלמידים אחרים לגמרי עם יכולות מדהימות.
ישנם הרבה עדכונים בעזרתם מתקנים באגים כאלה ואחרים, אבל מה עושים עם השינויים הבלתי פוסקים עם תלמידים שאינם מצליחים להתמודד עם שינויים?
וכפי שחששתי, קיבלתי התפרצות זעם קשה מאוד שכללה צרחות, בכי, ונשיכה עצמית. ובעצם הצ'ופר שלי הפך ל"עונש"?!? הצלחתי להרגיעה ונתתי לה את המשחק שבעבר שימש כצ'ופר. עם הבטחה לעצמי שלא אוותר, ואמשיך לחשוף אותה למשחק עד שתתרגל אליו.
השינויים בטכנולוגיה הם בלתי נמנעים, ולרוב הם לטובה. ותפקידנו כמורים, בעיקר בחינוך המיוחד, להתאים עצמנו אליהם ולהוציא את המיטב מתלמידינו המדהימים.
הייתי מכורה בעבר ללא מעט משחקי רשת. והצלחתי להגמל (היה קשה אבל הצלחתי).
באוגוסט 2011 יצאה הגרסא הראשונה למשחק Temple Run. כשניסיתי בפעם הראשונה לשחק, קיבלתי סחרחורת.
(גם כשניסיתי להסתכל על אחרים משחקים, קיבלתי את אותה התוצאה).
לפני חצי שנה, הבכורה שלי הורידה את ה- Temple Run 2, להפתעתי הצלחתי להסתכל עליו ואפילו לשחק בו. מאז עברו הרבה מים בנהר ופשוט התמכרתי. אפילו שברתי שיאים והגעתי לטופ של השלבים.
ואני, חובבת משחקי חשיבה (מורעלת) פונה למשחק כזה שלא מצריך ולו מעט חשיבה.
לפני חודש וחצי נפגשתי עם אמא של אחת התלמידות בבית הספר. אוטיזם קשה ורמה קוגניטיבית נמוכה מאוד (התלמידה החלה לאחרונה להשתמש באייפד לתקשורת מינימאלית).
האמא אמרה שבבית התלמידה משחקת ב- Temple Run 2. מיד הורדתי אותו לאייפד של בית הספר והתלמידה מקבלת את המשחק כצ'ופר לאחר השיעור. והחיוך שעל פניה אומר הכל!
לפני חמישה ימים בדיוק, עדכנו את הגרסא הנוכחית והוסיפו אלמנטים חדשים: להבי מסור גדולים, מסלול מתפורר, אש יוצאת מהאדמה ועוד.
ואני, שהתחלתי לשחק כבר על "אוטומט", לקח לי זמן להתרגל לשינויים החדשים ואני עדיין נפסלת לעיתים בגלל חוסר ריכוז.
ומיד, קפצה לי לראש המתוקה הזו... איך היא מתמודדת עם השינויים? מה עובר עליה עכשיו? גם כך, עקב הלקות הקשה, כל שינוי הכי קטן הוא משמעותי עבורה.
ושוב עולה התהייה של טכנולוגיה בחינוך המיוחד.
הטכנולוגיה תורמת לנו הרבה. בעזרתה אנחנו מצליחים להגיע לתלמידים "המיוחדים" שלנו. אצל התלמידים האוטיסטים שלנו האייפד עשה פלאים, גילינו תלמידים אחרים לגמרי עם יכולות מדהימות.
ישנם הרבה עדכונים בעזרתם מתקנים באגים כאלה ואחרים, אבל מה עושים עם השינויים הבלתי פוסקים עם תלמידים שאינם מצליחים להתמודד עם שינויים?
וכפי שחששתי, קיבלתי התפרצות זעם קשה מאוד שכללה צרחות, בכי, ונשיכה עצמית. ובעצם הצ'ופר שלי הפך ל"עונש"?!? הצלחתי להרגיעה ונתתי לה את המשחק שבעבר שימש כצ'ופר. עם הבטחה לעצמי שלא אוותר, ואמשיך לחשוף אותה למשחק עד שתתרגל אליו.
השינויים בטכנולוגיה הם בלתי נמנעים, ולרוב הם לטובה. ותפקידנו כמורים, בעיקר בחינוך המיוחד, להתאים עצמנו אליהם ולהוציא את המיטב מתלמידינו המדהימים.
