"בלתי מספיק" - מה עם קצת אתגר אינטלקטואלי?

התחילה שנה חדשה,
הגדולה מתחילה כיתה ג',
היא מתרגשת מאוד מהחזרה לבית הספר. התיק מוכן כבר לפני שבוע.
ובכל זאת לילה לפני היא מחליטה שאין מספיק דברים בתיק ואולי היינו צריכים להכניס את המחברת הזו ולא את זו? ואולי הספר הזה הוא בכל זאת חשוב?
ואני מהצד, לא רוצה לעצור את ההתרגשות הזו ורק מתפללת בליבי שהיא תמשיך לאורך השנה ולמשך כל שנות לימודיה.
יום למחרת, אני נתקלת בכתבה שפורסמה ב"מדור דעות" ב"ידיעות אחרונות" ותקוותיי ותפילותיי מהימים לפני כן, רק מתעצמות.
בכתבה מתארת ענת שינקמן את חוסר ההנאה של התלמידים בלימודים בבית הספר ובמשפט אחד מסכמת:

 "התרגלנו לכך שילדים לא אמורים לאהוב את בית הספר שלהם ולא אמורים ליהנות מלמידה. כאילו זה טבעי שאנחנו שולחים אותם 12 שנה למקום שלא מסב להם שום אתגר אינטלקטואלי"

 כל כך נכון וזה ממש עצוב. אם אני מוצאת את עצמי מתפללת ומקווה שרמת ההתרגשות וההתלהבות אצל ביתי תמשיך, אז משהו כאן לא בסדר. מכיוון שבתוך תוכי אני יודעת שהאמרה של ענת שינקמן היא נכונה וזה לא צריך להיות כך. והשאלה היא, האם אנחנו הרגשנו כך בתור ילדים? בוודאי, כל אחד ואחד מאיתנו! 
אבל למה? למה בית הספר צריך "להרגיש" כך? למה הוא צריך להיות רק מקור ידע ולא מעבר? ומה בכלל תפקידו של המורה במשוואה הזו?
חלקנו מסכימים כי תפקיד המורה כבר מזמן אינו מקור הידע וכחלק מ"משרתו החדשה" עליו להפגין כישורי משחק יוצאים מן הכלל. ואני בהחלט חושבת שהברגים הקטנים האלה במערכת (קרי: אנחנו המורים), הם אלה שצריכים לעשות את השינוי המחשבתי בעולמו של הילד (ומסתבר שגם אצל משפחתו), אך קודם לכן, לשנות את תפיסתנו שלנו ולהתחיל לסמוך קצת יותר על התלמידים שלנו, לאתגר אותם, למשוך אותם, לפתח אצלם את היצירתיות.

ניגשתי לביתי ושאלתי אותה מה היא אוהבת בבית הספר ומה לא. וכאילו קראה את את הכתבה ענתה: "אני אוהבת שיעורים מעניינים, שלומדים דברים חדשים כמו למשל שעשינו שחזור טקסטים (נותנים לנו כותרת של סיפור ואנחנו צריכים לספר את הסיפור בלי לקרוא). או בשנה שעברה ששלחו אותנו לחפש מידע על דברים שלמדנו בשיעורי שפה ולא היו קשורים לשיעור עצמו. ככה הבנתי יותר על מה מדובר"

ובמילים אחרות, היה איזשהו גירוי, עבודת חקר כלשהי, משהו שמצריך חשיבה מעבר להקניית הידע. בעצם התלמיד הפך לאקטיבי... זהו הניצוץ שענת שינקמן דיברה עליו. 

את התגובות לכתבה פחות אהבתי:
1. "בית הספר אמור להקנות ידע, ולא לרגש, בכל זאת זה לא קרקס".

2. "אם היא תבחר להנות מהלמידה ולקחת את זה כחוויה מעשירה ותקשיב בשיעורים במקום לחשוב על המבחן שבפתח או על הבגרות שיש לעשות או להיות בלחץ להספיק ולא לפספס- היא תהנה מהלמידה ולא משנה באיזה מקצוע. זה תלוי רק בה".

3. ועוד תגובות שמפנות אצבע מאשימה לבני הנוער.

אין להפנות אצבע מאשימה לא למערכת, לא למורות והמורים ולא לתלמידים. זהו בהחלט התפקיד של המורה ליצור עיניין אצל התלמידים (עם טכנולוגיה או בלעדיה), אך בראש ובראשונה יש לשנות תפיסה! יש להבין לעומק את תפקידו האמיתי של בית הספר ולהתאים את דרכי השגת המטרה לכל בית ספר.

בהצלחה בשנת הלימודים החדשה לכל תלמידי בתי הספר והגנים ולכל אנשי ההוראה באשר הם.

סרט: "כוכבים על פני האדמה" - מומלץ לכל מורה באשר הוא

״תתארו לכם עולם...״

תתארו לכם... 

עולם בו אתם נפגשים בחדר אחד עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת.

עולם בו אתם קובעים שעה ונכנסים כולכם לאותו החדר מדברים על כל מה שאתם רוצים.

עולם בו אתם אפילו יכולים לראות אחד את השני וכל אחד מכם נמצא בבית שלו, בארץ אחרת...

העולם הזה הוא לא דמיוני, קוראים לו עולם וירטואלי ויש לו כמה וכמה גרסאות: צ׳אט, הנגאוט, סקייפ, וואטסאפ ועוד.. לכל אלו יש שימושים רבים ואפילו נכנסו לשימוש בתחום ההוראה בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

אין ספק שכניסתו של ה- web 2.0 לחיינו הפך אותם למאתגרים יותר, למעניינים יותר. הקלות והפשטות בה ניתן להגיע לכל דבר (כמעט), לשוחח עם אנשים בצ'אט קולי כאילו הם כאן לידך.

אבל..

תתארו לכם..

עולם בו אתם נפגשים עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת,

קובעים שעה, מתחברים למחשב, מקישים קוד בטלפון 

והעולם הווירטואלי הופך לעולם פיזי. ובמילים אחרות: cyber space.

נפגשים פיזית בתוך הרשת!?!?

טוב.. נו.. דברים כאלה קורים (כרגע) רק באגדות/בסרטים/בטלוויזיה.

יש סדרה לילדים (וגם לי) שנקראת ״בנות ברשת״.
בסדרה מסופר על שלוש בנות שלמדו יחד שנה בסינגפור. בתום השנה, הבנות נאלצות לחזור כל אחת אל מולדתה (סינגפור, גרמניה ואוסטרליה). הן מקימות חדר צ'אט רק שלהן וקובעות להפגש בתאריך מסוים ושעה מסוימת. לאחר שמקישות קוד בטלפון, בעזרת מתח חשמל הן מועברות לחדר הנמצא ברשת ומשם הן מטיילות בעולם. 


אז נכון שמעשית הדברים האלה לא יכולים להתרחש, אבל למה לא לקחת את זה ולהשתמש בזה עם התלמידים שלנו? בואו נפתח את הדימיון שלהם. יש לנו כלים נהדרים ברשת וצריך רק להשתמש בהם. לנסות לפתוח את הראש ולהפליג עם התלמידים לארץ הדימיון. אני מאמינה כי הלמידה שלהם תהיה משמעותית יותר. 

תקחו לדוגמא נושא מסוים אותו אתם רוצים ללמד, תנו להם משימת חקר על הנושא, בעזרת המידע שיביאו, תבנו עולם וירטואלי בהקשר לנושא ועם הדימיון המפותח של התלמידים (שאצלנו הוא די כבה) הם בהחלט ירגישו שהם נמצאים בעולם האמיתי. 
תמיד אומרים שעלינו המורים לפתח את המוטיבציה ללמידה אצל התלמיד, אך אם לא נצליח לפתח לומד יצירתי, לומד שחושב, לומד שמשתמש בדימיון, לא נוכל לפתח אצלו מוטיבציה. 
ועולם ה- web 2.0 יכול להקל עלינו ולגעת בתלמידים.

ניסיתי למצוא סרטון מהסדרה ומצאתי רק בשפה האיטלקית. 
ואגב, תשתדלו לא לחפש את שם הסדרה בבית על כל צירופיה השונים (מגיעים למקומות... - אבל זה לפוסט אחר :) ).

משחקים אלימים- האם יש בהם צורך?

מאז לימודי לתואר הראשון, רודף אותי המשפט: ”לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק" (אפלטון). מסכימה עם אפלטון וחושבת שהחושים שאנו מפעילים במשחק, עוזרים לנו מאוד ויש לנצל את המשחק בהוראה ללמידה משמעותית.  אך לאחרונה מהרהרת בדיוקו של המשפט הרבה בקשר למשחקי המחשב האלימים. האם נכון לומר על משחקים אלימים שהם דרך ללמידה משמעותית.
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בקבוצה סגורה בפייסבוק כתבה על נער בן 13 שרצח את משפחתו, הלך לבית הספר ולאחר מכן התאבד.
לכתבה הוספתי את דעתי האישית, ושם קבעתי (כמעט נחרצות) את הקשר למשחקי המחשב האלימים: 

"אני יודעת עד כמה הנושא רגיש, ואני יודעת שדנו (ואולי נכון יותר לומר שממש התווכחנו) בנושא אין ספור פעמים בשיעורים של צביה אלגלי. הדעות היו לכאן ולכאן. ושוב ושוב נשאלת השאלה, האם משחקי המחשב הם אלה שמביאים את הילדים לעשות מעשים כאלה? אני זוכרת שאחד מאיתנו ציין שבכל אחד מאיתנו יש את היצר הנורא הזה, אז אם זה כך, למה משחקי האלימות תורמים?......." 

הסטטוס שפרסמתי, עורר דיון, האם משחקי המחשב הם אלה הגורמים למעשים נוראיים אלה? 
בסמסטר שעבר, למדנו קורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" של המרצה צביה אלגלי. וגם שם הבעתי את דעתי השלילית על קיומם של משחקים אלה. עבודת הסיכום בקורס זה הייתה לנתח משחק שאינו לימודי ולבחון את תרומתו ללמידה.. היה לי ברור שלא אבחר במשחק מלחמה.

בעקבות הדיון שנוצר בקבוצת הפייסבוק ובעצם די יצא מגבולות הדיון בכיתה, החלטתי לבדוק ולחפש מחקרים שיוכיחו לי אחרת.. ולא רק האם הם משפיעים על רמת התוקפנות אלא גם האם יעילים ללמידה.
ההשערה שלי היא שמשחקים אלה הם לא הגורם הישיר לאלימות אלא אחד הגורמים שמעוררים יצר אלים שקיים בבן האדם (ילד/מבוגר) ולכן לדעתי מיותרים. קל לי להשוות אותם לסיגריות או אלכוהול שיודעים עד כמה הם "עלולים" לגרום למחלות ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות  ובכל זאת ממשיכים לייצרם. 

בחיפושי ברשת הגעתי למחקרים רבים ומאמרים רבים הבוחנים את נושא השפעת משחקי מלחמה על תוקפנות. 
1. בכתבה מאתר מעריב "חוקרים: יש קשר בין מעשי אלימות למשחקי מחשב" (12/2/13). צוין כי הנושא נחקר מאז שנת 1950 ועד היום אין מסקנה חד משמעית. הוצגו שני מחקרים שהראו שישנה עליה בתוקפנות אצל סטודנטים ותלמידים ששיחקו במשחקי מלחמה והוצגו גם מחקרים שהראו ההפך- שדווקא ילדים עם אופי תוקפני פנו אל המשחקים האלימים וכן שבטווח המידי ישנה השפעה על התוקפנות אך לא לאורך זמן. 
2. באתר "מקום מכאן" של מט"ח (שנכתבים על ידי בני נוער) נכתב פוסט: "משחקי מחשב אלימים: יוצרים או מונעים אלימות?" (29/3/12). שם צוין כי דווקא משחקי המחשב האלימים, הם אלה שעוזרים למשחקים בהם לשחרר אגרסיות וכעסים מבלי לפגוע באף אחד. היה חשוב לי לקרוא פוסט זה מכיוון שהוא נכתב על ידי שני בני נוער וכקהל היעד העיקרי של משחקים אלה, דעתם חשובה לי מאוד.
3. באתר אחר בשם ACTU פורסם מאמר: "השפעת משחק וידאו אלימים על התנהגות אלימה בקרב ילדים ובני נוער" (21/8/12). גם שם הוצג מחר שציין כי יש קשר בין משחקים אלימים לרמת התוקפנות אצל ילדים אך הוא לא הגורם היחידי, אלא מצטרף לגורמים נוספים כגון: גיל וקשר עם הורים.
4. במהלך הקורס, הציגה לנו צביה אלגלי ראיון עם תמי דובי. כאשר חיפשתי חומרים נוספים בהקשר אליה, הגעתי למאמר שכתבה יחד עם פרופסור יורם עשת-אלקלעי וד"ר סיגל עדן: "משחק ותוקפנות: השפעת משחקים דיגיטליים אלימים ואסטרטגיות משחק על רמת התוקפנות אצל ילדים" שאותו הציגה גם בכנס צ'ייס 2012. במחקר היא ערכה השוואה בין סוגי משחקים (אלים תחרותי, אלים שיתופי, לא אלים תחרותי ולא אלים שיתופי). הממצאים הפתיעו אותי מאוד:
- לסוג המשחק לא הייתה השפעה על תוקפנות אלא האסטרטגיה במשחק היא זו שהשפיעה.
- נמצאה עליה מובהקת בתוקפנות דווקא במשחק לא אלים תחרותי מאשר במשחק אלים תחרותי.
- למשתתפים בעלי רמת תוקפנות בסיסית הוצגה הפחתה ברמת התוקפנות.
בסוף המאמר מציינים כי: "הגיעה העת לבחון עמדה זו מחדש באופן יותר רציונלי, ולצד הטיעונים החינוכיים- מוסריים לדון בערכם של משחקים אלה בלמידה ובפיתוח מיומנויות קוגניטיביות".


לסיכום,
לצערי לא מצאתי מקור או מחקר שהצביע במדויק על התרומה ללמידה. וחוזקה אצלי ההשערה עד כמה סוגיה זו מצריכה מחקרים נוספים ומעמיקים הבודקים השפעה לאורך שנים על האדם המשחק ולא בטווח הקצר. מודה שעבודת התיזה של תמי דובי, גרמה לי להארה ובחינה מחדש את נושא ייצור המשחקים האלימים בכלל. אולי עם השגחה צמודה, שליטה מלאה על הילדים שמשחקים תגרום להוצאת אגרסיות בלבד ולא תתפתח מעבר לעולם הוירטואלי.

להלן הקלטה מהרצאתה של תמי דובי מכנס צ'ייס 2012:

חינוך פרטי... זה שוויוני?

הרשומה האחרונה שלי, מתחילת השבוע, עסקה  בהחלטת שר החינוך לתת למספר בתי ספר לקבוע כ- 30% מתכנית הלימודים. כשמטרת השר היא לסגור את בתי הספר הפרטיים.

יומיים לאחר  מכן, פגשתי חברה מהעבר שסיפרה על התאומים שלה (סיימו כיתה ב'). הבנים לומדים בבית ספר פרטי בעיר. האם התלוננה על הקושי שחווים הילדים שלה  בבית הספר. ועדות הקבלה שהיו צריכים לעבור על מנת להיכנס לבית הספר, ישנו לחץ עצום בהספק החומר. הדרישות מהתלמידים לרוב מוגזמות והתשלומים הרבים לבית הספר גבוהים מאוד. עוד הוסיפה שבבית היא חייבת לשבת איתם זמן רב על מנת שלא יצברו פערים מכיוון שאין בבית ספר אופציה לעזור למתקשים.
בהשוואה שערכתי בין ביתי לבין הבנים שלה (אתו הגיל), הבנתי שמבחינת החומר הנלמד הם מתקדמים כמה וכמה צעדים קדימה והשאלה הראשונה שלי הייתה: לאן הם ממהרים?

בבית נכנסתי לאתר בית הספר וכבר בדף הבית הופיעה ההודעה:

ניסיתי לשים את עצמי במקום פחות ביקורתי, לנטרל את הצד הפדגוגי שבי  ולשם שינוי להיות רק אמא! ולמען האמת, אף לא מילה אחת שנכתבה בהודעה זו גרמה לי לחשוב שזה בית הספר שבו ארצה שילדים ילמדו.
ברור לי שלא כל בתי הספר הפרטיים הם כאלה ויש מגוון סוגים. 

לא הנחתי לנושא והתחלתי לחפש חומרים נוספים על בתי הספר הפרטיים בישראל. מכיוון שההכרות שלי איתם היא מועטה. בתור התחלה, היה קשה למצוא חומר שהוא אובייקטיבי לחלוטין, שאינו מדבר על בעד או נגד, אלא חומר אינפורמטיבי. מעבר לויקיפדיה ושם זה לא המידע שחיפשתי.

בישראל פועלים כ-1,200 בתי ספר מסוג זה: כלומר ניסויים, בתי ספר לאמנויות, בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ועוד. כל מוסדות החינוך לתלמידי כיתות א'-ט' נמצאים בבעלות המדינה ובמימון עיקרי של משרד החינוך והרשויות המקומיות ואילו התיכוניים מוגדרים כבתי ספר פרטיים (חדשות ערוץ 2, 9/6/13)

ניסיתי שוב להתנתק מהביקורתיות ולמצוא את היתרונות: כיתות קטנות, העשרה, מקצועות לימוד שאחרים רק יכולים לחלום עליהם, מגוון פעילויות וטיולים, יום לימודים ארוך, ארוחות מסודרות ו... מובילים בטבלאות ציוני המיצ"ב.
ומה לגבי החסרונות: מבחנים ומיונים (שלעיתים משפילים תלמידים צעירים), תשלומים גבוהים מאוד (ולפי חדשות ערוץ 2 מלפני כחודשיים, מגיע גם ל- 10,000 ש"ח בשנה) כך שלמי שאין יכולת כספית סביר להניח "לא יזכה לחינוך ראוי". ישנה אפליה חד משמעית, בין מגזרים (למרות שישנם בתי ספר משולבים), בין אוכלוסיות בעלות מצב סוציו-אקונומי שונה. 

בשבוע שעבר, בתכנית של אמנון לוי "השד העדתי", ראיינו נערים מעיר בדרום הארץ. אחד הנערים אמר: "צריך לנצל את זה שבאנו ממקום נמוך ולדרבן אותנו להיות כמה שיותר למעלה". אמנם נושא הכתבה הוא אחר, אך המשפט הזה בהחלט מתאים גם לכאן. הרי הוכח לפני שנים רבות שהאינטגרציה בחינוך, מועילה יותר. דוגמא מעולמי במקצועי הוא שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות- תורם משמעותית לשני הצדדים.

אני בטוחה שהתלמידים בבתי הספר הפרטיים מקבלים את הטוב ביותר. בטוחה שחלקם יצאו תלמידים טובים יותר מאשר אם היו לומדים בבתי ספר רגילים. אך עצם העובדה שמה שמבדיל את הילדים שלי (ושל רבים אחרים) מהם הוא הכסף, מעורר בי סלידה. וכפי שאמר אותו נער מהדרום, למה לא לתת את ההזדמנויות גם לחלשים?

ואסיים בסרטון שמצאתי ברשת בו מדבר השר שי פירון (עוד הרבה לפני שמונה לשר החינוך) בו הוא משווה את התחרות בין בתי הספר לתכניות ריאלטי (בשיחה לגבי נתוני מבחני המיצ"ב)

מתוך TheMarker
http://www.themarker.com/career/1.1853060

האחריות על תכנית הלימודים היא בידינו!!

(מתוך TheMarker - פורסם ביום ראשון ה- 4/8/13 http://www.themarker.com/news/1.2088350)


אתמול בבוקר פורסמה ידיעה כי שר החינוך מתכנן לערוך ניסוי בו 120 בתי ספר יקבלו עצמאות חלקית לגבי תכנית הלימודים שלהם. כלומר, יקבלו את הזכות לקבוע 30% מתכנית הלימודים.
גם כאן, כמו בנושאים אחרים, מנסה מערכת החינוך בישראל להתאים עצמה למערכת החינוך בפינלנד. ובעצם לסגור את כל בתי הספר הפרטיים וה"מוכר שאינו רשמי" (וזאת לאחר שנתן הוראה לבתי ספר פרטיים לקצץ את תשלומי ההורים לכמחצית וגרם לסגירת חמישה בתי ספר). שר החינוך מתנה את הניסוי בבתי הספר בתקציבים גדולים יותר ולימודי ליבה (אך זה דיון בפני עצמו).
כידוע, ולפי הכתוב בכתבה, מערכת החינוך בפינלנד עברה משבר תקציבי, קיצצה את תקציב החינוך ונתנה אוטונומיה לבתי הספר. ובכך הפכו בתי הספר ל"מעבדות חינוכיות, כשהמורים מפתחים ויוזמים תכניות לימוד חדשניות".
נשמע כחלום, אני אישית רואה בזה הזדמנות נהדרת למורים בישראל. הרי מורים רוצים את האוטונומיה, הם אלה המכירים את תלמידיהם טוב יותר. אך להפתעתי, מדיון שנכחתי בו היום, עלתה האפשרות כי תהיה התקוממות גדולה של המורים נגד הנושא.
אצלנו בבית הספר, בית ספר לחינוך מיוחד, לא מונחים ע"י תכנית לימודים מסוימת. קיים מסמך מתנ"ה ויעדיו שאנו מונחים על ידו, וכן את היעדים של החינוך המיוחד. אך לשמחתי, בניית תכנית הלימודים היא באחריותנו! אנו קובעים את התלב"ס (תכנית לימודים בית ספרית), את התל"כ (תכנית לימודים כיתתית) ומתוכם אנו קובעים את התל"א.(תכנית לימודים אישית) אותה בונים לכל תלמיד בשיתוף עם הצוות המקצועי והפארא מקצועי וכל הצוות המטפל בכיתה. ייחודו של בית ספרינו, משאיר בידינו המורים והצוות המקצועי והפארא-רפואי את ההחלטה איך, מתי והיכן לערוך את השיעורים הפרונטליים והפרטנים.
האמת, לא מכירה דרך עבודה אחרת, אין מיצ"בים, אין מפמ"רים, אין מבחני "8 המשימות" (שלדעתי נועדו לבחון את המורים ולא את התלמידים)... ההוראה בכיתה נעשית בקצב שלנו וישנו מענה לשונות כל התלמידים בבית ספרינו. אנחנו נטולי סיסמאות כגון: "המורה אינו בעל הידע", אצלנו גם מיישמים: אנחנו מתווכים לתלמידינו, מעודדים יצירתיות וסקרנות, מוטיבציה ואחריות. וכן, גם ברמות הקוגניטיביות הנמוכות אנחנו מצליחים להגיע איתם לחשיבה מסדר גבוה.
לפעמים אני חושבת שיש לקחת חלק מדרכי העבודה בחינוך המיוחד וליישם בחינוך הרגיל. אך ישנם קשיים רבים בחינוך הרגיל אותם יש לפתור. העיקרי הוא כמות התלמידים בכיתה. עם כל הרצון הטוב של המורה להגיע לכל תלמיד ולעודד אותו לחשיבה מסדר גבוה, אני מאמינה שישנו תסכול תמידי של המורים שהם אינם עושים מספיק. כאשר התקן אצלנו עומד על 11 תלמידים לכל היותר (תלוי אוכלוסיה) בכיתה רגילה מגיעה ל- 40 תלמידים.

לכן לדעתי, לפני שיכניסו שינוי שכזה, הנותן למורה אחריות כזו והזדמנות נהדרת, יש להתחיל עם צמצום מספר התלמידים בכיתות, על מנת לא להכביד ולהעמיק את התסכול של המורים בבתי הספר. ובהמשך לוודא שהמורים בבית הספר אכן בעלי הכשרה מתאימה לבניית התכנית... (ואולי כדאי לתגמל את המורים על כך).