מאז לימודי לתואר הראשון, רודף אותי המשפט: ”לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק" (אפלטון). מסכימה עם אפלטון וחושבת שהחושים שאנו מפעילים במשחק, עוזרים לנו מאוד ויש לנצל את המשחק בהוראה ללמידה משמעותית. אך לאחרונה מהרהרת בדיוקו של המשפט הרבה בקשר למשחקי המחשב האלימים. האם נכון לומר על משחקים אלימים שהם דרך ללמידה משמעותית.
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בקבוצה סגורה בפייסבוק כתבה על נער בן 13 שרצח את משפחתו, הלך לבית הספר ולאחר מכן התאבד.
לכתבה הוספתי את דעתי האישית, ושם קבעתי (כמעט נחרצות) את הקשר למשחקי המחשב האלימים:
בסמסטר שעבר, למדנו קורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" של המרצה צביה אלגלי. וגם שם הבעתי את דעתי השלילית על קיומם של משחקים אלה. עבודת הסיכום בקורס זה הייתה לנתח משחק שאינו לימודי ולבחון את תרומתו ללמידה.. היה לי ברור שלא אבחר במשחק מלחמה.
בעקבות הדיון שנוצר בקבוצת הפייסבוק ובעצם די יצא מגבולות הדיון בכיתה, החלטתי לבדוק ולחפש מחקרים שיוכיחו לי אחרת.. ולא רק האם הם משפיעים על רמת התוקפנות אלא גם האם יעילים ללמידה.
ההשערה שלי היא שמשחקים אלה הם לא הגורם הישיר לאלימות אלא אחד הגורמים שמעוררים יצר אלים שקיים בבן האדם (ילד/מבוגר) ולכן לדעתי מיותרים. קל לי להשוות אותם לסיגריות או אלכוהול שיודעים עד כמה הם "עלולים" לגרום למחלות ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות ובכל זאת ממשיכים לייצרם.
בחיפושי ברשת הגעתי למחקרים רבים ומאמרים רבים הבוחנים את נושא השפעת משחקי מלחמה על תוקפנות.
1. בכתבה מאתר מעריב "חוקרים: יש קשר בין מעשי אלימות למשחקי מחשב" (12/2/13). צוין כי הנושא נחקר מאז שנת 1950 ועד היום אין מסקנה חד משמעית. הוצגו שני מחקרים שהראו שישנה עליה בתוקפנות אצל סטודנטים ותלמידים ששיחקו במשחקי מלחמה והוצגו גם מחקרים שהראו ההפך- שדווקא ילדים עם אופי תוקפני פנו אל המשחקים האלימים וכן שבטווח המידי ישנה השפעה על התוקפנות אך לא לאורך זמן.
2. באתר "מקום מכאן" של מט"ח (שנכתבים על ידי בני נוער) נכתב פוסט: "משחקי מחשב אלימים: יוצרים או מונעים אלימות?" (29/3/12). שם צוין כי דווקא משחקי המחשב האלימים, הם אלה שעוזרים למשחקים בהם לשחרר אגרסיות וכעסים מבלי לפגוע באף אחד. היה חשוב לי לקרוא פוסט זה מכיוון שהוא נכתב על ידי שני בני נוער וכקהל היעד העיקרי של משחקים אלה, דעתם חשובה לי מאוד.
3. באתר אחר בשם ACTU פורסם מאמר: "השפעת משחק וידאו אלימים על התנהגות אלימה בקרב ילדים ובני נוער" (21/8/12). גם שם הוצג מחר שציין כי יש קשר בין משחקים אלימים לרמת התוקפנות אצל ילדים אך הוא לא הגורם היחידי, אלא מצטרף לגורמים נוספים כגון: גיל וקשר עם הורים.
4. במהלך הקורס, הציגה לנו צביה אלגלי ראיון עם תמי דובי. כאשר חיפשתי חומרים נוספים בהקשר אליה, הגעתי למאמר שכתבה יחד עם פרופסור יורם עשת-אלקלעי וד"ר סיגל עדן: "משחק ותוקפנות: השפעת משחקים דיגיטליים אלימים ואסטרטגיות משחק על רמת התוקפנות אצל ילדים" שאותו הציגה גם בכנס צ'ייס 2012. במחקר היא ערכה השוואה בין סוגי משחקים (אלים תחרותי, אלים שיתופי, לא אלים תחרותי ולא אלים שיתופי). הממצאים הפתיעו אותי מאוד:
- לסוג המשחק לא הייתה השפעה על תוקפנות אלא האסטרטגיה במשחק היא זו שהשפיעה.
- נמצאה עליה מובהקת בתוקפנות דווקא במשחק לא אלים תחרותי מאשר במשחק אלים תחרותי.
- למשתתפים בעלי רמת תוקפנות בסיסית הוצגה הפחתה ברמת התוקפנות.
בסוף המאמר מציינים כי: "הגיעה העת לבחון עמדה זו מחדש באופן יותר רציונלי, ולצד הטיעונים החינוכיים- מוסריים לדון בערכם של משחקים אלה בלמידה ובפיתוח מיומנויות קוגניטיביות".
לסיכום,
לצערי לא מצאתי מקור או מחקר שהצביע במדויק על התרומה ללמידה. וחוזקה אצלי ההשערה עד כמה סוגיה זו מצריכה מחקרים נוספים ומעמיקים הבודקים השפעה לאורך שנים על האדם המשחק ולא בטווח הקצר. מודה שעבודת התיזה של תמי דובי, גרמה לי להארה ובחינה מחדש את נושא ייצור המשחקים האלימים בכלל. אולי עם השגחה צמודה, שליטה מלאה על הילדים שמשחקים תגרום להוצאת אגרסיות בלבד ולא תתפתח מעבר לעולם הוירטואלי.
להלן הקלטה מהרצאתה של תמי דובי מכנס צ'ייס 2012:
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בקבוצה סגורה בפייסבוק כתבה על נער בן 13 שרצח את משפחתו, הלך לבית הספר ולאחר מכן התאבד.
לכתבה הוספתי את דעתי האישית, ושם קבעתי (כמעט נחרצות) את הקשר למשחקי המחשב האלימים:
הסטטוס שפרסמתי, עורר דיון, האם משחקי המחשב הם אלה הגורמים למעשים נוראיים אלה?"אני יודעת עד כמה הנושא רגיש, ואני יודעת שדנו (ואולי נכון יותר לומר שממש התווכחנו) בנושא אין ספור פעמים בשיעורים של צביה אלגלי. הדעות היו לכאן ולכאן. ושוב ושוב נשאלת השאלה, האם משחקי המחשב הם אלה שמביאים את הילדים לעשות מעשים כאלה? אני זוכרת שאחד מאיתנו ציין שבכל אחד מאיתנו יש את היצר הנורא הזה, אז אם זה כך, למה משחקי האלימות תורמים?......."
בסמסטר שעבר, למדנו קורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" של המרצה צביה אלגלי. וגם שם הבעתי את דעתי השלילית על קיומם של משחקים אלה. עבודת הסיכום בקורס זה הייתה לנתח משחק שאינו לימודי ולבחון את תרומתו ללמידה.. היה לי ברור שלא אבחר במשחק מלחמה.
בעקבות הדיון שנוצר בקבוצת הפייסבוק ובעצם די יצא מגבולות הדיון בכיתה, החלטתי לבדוק ולחפש מחקרים שיוכיחו לי אחרת.. ולא רק האם הם משפיעים על רמת התוקפנות אלא גם האם יעילים ללמידה.
ההשערה שלי היא שמשחקים אלה הם לא הגורם הישיר לאלימות אלא אחד הגורמים שמעוררים יצר אלים שקיים בבן האדם (ילד/מבוגר) ולכן לדעתי מיותרים. קל לי להשוות אותם לסיגריות או אלכוהול שיודעים עד כמה הם "עלולים" לגרום למחלות ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות ובכל זאת ממשיכים לייצרם.
בחיפושי ברשת הגעתי למחקרים רבים ומאמרים רבים הבוחנים את נושא השפעת משחקי מלחמה על תוקפנות.
1. בכתבה מאתר מעריב "חוקרים: יש קשר בין מעשי אלימות למשחקי מחשב" (12/2/13). צוין כי הנושא נחקר מאז שנת 1950 ועד היום אין מסקנה חד משמעית. הוצגו שני מחקרים שהראו שישנה עליה בתוקפנות אצל סטודנטים ותלמידים ששיחקו במשחקי מלחמה והוצגו גם מחקרים שהראו ההפך- שדווקא ילדים עם אופי תוקפני פנו אל המשחקים האלימים וכן שבטווח המידי ישנה השפעה על התוקפנות אך לא לאורך זמן.
2. באתר "מקום מכאן" של מט"ח (שנכתבים על ידי בני נוער) נכתב פוסט: "משחקי מחשב אלימים: יוצרים או מונעים אלימות?" (29/3/12). שם צוין כי דווקא משחקי המחשב האלימים, הם אלה שעוזרים למשחקים בהם לשחרר אגרסיות וכעסים מבלי לפגוע באף אחד. היה חשוב לי לקרוא פוסט זה מכיוון שהוא נכתב על ידי שני בני נוער וכקהל היעד העיקרי של משחקים אלה, דעתם חשובה לי מאוד.
3. באתר אחר בשם ACTU פורסם מאמר: "השפעת משחק וידאו אלימים על התנהגות אלימה בקרב ילדים ובני נוער" (21/8/12). גם שם הוצג מחר שציין כי יש קשר בין משחקים אלימים לרמת התוקפנות אצל ילדים אך הוא לא הגורם היחידי, אלא מצטרף לגורמים נוספים כגון: גיל וקשר עם הורים.
4. במהלך הקורס, הציגה לנו צביה אלגלי ראיון עם תמי דובי. כאשר חיפשתי חומרים נוספים בהקשר אליה, הגעתי למאמר שכתבה יחד עם פרופסור יורם עשת-אלקלעי וד"ר סיגל עדן: "משחק ותוקפנות: השפעת משחקים דיגיטליים אלימים ואסטרטגיות משחק על רמת התוקפנות אצל ילדים" שאותו הציגה גם בכנס צ'ייס 2012. במחקר היא ערכה השוואה בין סוגי משחקים (אלים תחרותי, אלים שיתופי, לא אלים תחרותי ולא אלים שיתופי). הממצאים הפתיעו אותי מאוד:
- לסוג המשחק לא הייתה השפעה על תוקפנות אלא האסטרטגיה במשחק היא זו שהשפיעה.
- נמצאה עליה מובהקת בתוקפנות דווקא במשחק לא אלים תחרותי מאשר במשחק אלים תחרותי.
- למשתתפים בעלי רמת תוקפנות בסיסית הוצגה הפחתה ברמת התוקפנות.
בסוף המאמר מציינים כי: "הגיעה העת לבחון עמדה זו מחדש באופן יותר רציונלי, ולצד הטיעונים החינוכיים- מוסריים לדון בערכם של משחקים אלה בלמידה ובפיתוח מיומנויות קוגניטיביות".
לסיכום,
לצערי לא מצאתי מקור או מחקר שהצביע במדויק על התרומה ללמידה. וחוזקה אצלי ההשערה עד כמה סוגיה זו מצריכה מחקרים נוספים ומעמיקים הבודקים השפעה לאורך שנים על האדם המשחק ולא בטווח הקצר. מודה שעבודת התיזה של תמי דובי, גרמה לי להארה ובחינה מחדש את נושא ייצור המשחקים האלימים בכלל. אולי עם השגחה צמודה, שליטה מלאה על הילדים שמשחקים תגרום להוצאת אגרסיות בלבד ולא תתפתח מעבר לעולם הוירטואלי.
להלן הקלטה מהרצאתה של תמי דובי מכנס צ'ייס 2012:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה