יום ראשון, 23 ביוני 2013

שיתוף שיתופיות ו____ אחרות....

הבוקר ניגשה אלי מזכירת בית הספר ובידה ההזמנות שעצבה למסיבות הסיום.
ההזמנות יפות מאוד, מושכות את העין ובלי להתבלבל ניתן לחשוב שעוצבו בחברת דפוס כלשהי.
החמאתי לה על העבודה הנהדרת ולפני שפניתי לדרכי היא עצרה אותי וציינה שבמהלך כל שנות עבודתי בבית הספר,
תמיד מצאתי את הזמן והמקום להציע עוד כלי ועוד דרך, עוד רעיון לחידוש.
אם בשליחת המיילים, אם בישיבות השונות וגם אם סתם גיליתי משהו חדש ומיד סיפרתי עליו.
ועצם עיצוב ההזמנות הוא יישום של כמה כלים יחד, שלמדה ממני.
דבריה הפתיעו אותי מאוד. 12 שנים ומעולם לא אמרה לי זאת?!?
ואז שאלה אותי שאלה: "למה את בעצם עושה את זה? מה יוצא לך מזה?"
הסברתי לה שעליה לשאול את השאלה ההפך: למה לי לשמור את הידע לעצמי, מה יוצא לי מזה?

אנו דנים לא פעם במהלך הלימודים על נושא השיתופיות על כל יתרונותיו וחסרונותיו. 
ולא פעם שיתפתי איזשהו כלי או איזשהו רעיון ומיד קיבלתי תגובות מסטודנטים נוספים שנתנו רעיון נוסף לשימוש בכלי מנקודת מבטם וכדומה ובכך יצרנו הבנייה משותפת של ידע. אפילו שהידע היה קיים רק אצלי קודם לכן, גם אני בסופו של דבר לומדת משהו חדש.
אני נותנת המון כוח ללמידת עמיתים, ולדעתי זוהי דרך נהדרת ללמידה ובניית רעיונות חדשים. לעיתים אף חשוב יותר משמיעת הרצאה או לחלופין שיעור פרונטלי בכיתה.
לדעתי, גם בכיתה, עם התלמידים שלנו, עלינו לתת משקל גדול מאוד על למידה בקבוצות הטרוגניות, ממנה ניתן להצמיח דברים נפלאים.
בכנס מיט"ל האחרון, ציינה ד"ר גילה קורץ את הבעייתיות בשיתופיות. אחת מהטענות הייתה כי איננו בטוחים שבסוף התהליך,
יש לכל תלמיד את הידע שצריך להיות לו. גילה הביאה כדוגמא את הבלוג של ענבל סמית (בוגרת המגמה) בו ענבל ציינה כי "הלמידה השיתופית יכולה בקלות להוביל לאי נטילת אחריות והישענות על חברי הקבוצה האחרים" ובעצם "מאפשרת 'זליגה' לבינוניות".
גם אני כמו ענבל וגילה, מסכימה כי על הלומד לקבל אחריות ללמידה עצמית וכי תפקידנו כמורים, לעזור לתלמיד בכך. 

אז מה "יוצא" לי מהשיתוף? הניצוץ, שהיה לי קודם לכן, עובר לאדם אחר. אותו אדם לוקח את הניצוץ לכיוון אחר. הדברים השונים שנוצרים מאותו כלי אחד פשוט ששותף, יוצרים עולם תוכן מיוחד. 
נתקלתי בעבר במשפט ברשת:
"אנו רוצים להדגיש משהו מעבר למסירה חד-צדדית: את החשיבות ההולכת וגדלה של הבנייה המשותפת, את האספקט המחזק הדדית של תקשורת - החלק שמעבר ל-"עכשיו שנינו יודעים עובדה שקודם לכן רק אחד מאיתנו ידע". כשמוחות משתפים פעולה, רעיונות חדשים נולדים."
- ג'יי. סי. ר. ליקלידר {מתוך הספר "המחשב כאמצעי תקשורת"}

אגב, הקורס "למידה וחשיבה"- הגישה החברתית מאמינה כי האדם הינו בראש ובראשונה יצור חברתי  ולכן הלמידה בהתאם- שיתופית ומכוונת למטרות חברתיות.

                                                        

יום שני, 20 במאי 2013

מה קרה ל- Temple Run 2 שלי?

אני מכורה, אני מודה!
הייתי מכורה בעבר ללא מעט משחקי רשת. והצלחתי להגמל (היה קשה אבל הצלחתי).
באוגוסט 2011 יצאה הגרסא הראשונה למשחק Temple Run. כשניסיתי בפעם הראשונה לשחק, קיבלתי סחרחורת.
(גם כשניסיתי להסתכל על אחרים משחקים, קיבלתי את אותה התוצאה).
לפני חצי שנה, הבכורה שלי הורידה את ה- Temple Run 2, להפתעתי הצלחתי להסתכל עליו ואפילו לשחק בו. מאז עברו הרבה מים בנהר ופשוט התמכרתי. אפילו שברתי שיאים והגעתי לטופ של השלבים.
ואני, חובבת משחקי חשיבה (מורעלת) פונה למשחק כזה שלא מצריך ולו מעט חשיבה.

לפני חודש וחצי נפגשתי עם אמא של אחת התלמידות בבית הספר. אוטיזם קשה ורמה קוגניטיבית נמוכה מאוד (התלמידה החלה לאחרונה להשתמש באייפד לתקשורת מינימאלית).
האמא אמרה שבבית התלמידה משחקת ב- Temple Run 2. מיד הורדתי אותו לאייפד של בית הספר והתלמידה מקבלת את המשחק כצ'ופר לאחר השיעור. והחיוך שעל פניה אומר הכל!

לפני חמישה ימים בדיוק, עדכנו את הגרסא הנוכחית והוסיפו אלמנטים חדשים: להבי מסור גדולים, מסלול מתפורר, אש יוצאת מהאדמה ועוד.
ואני, שהתחלתי לשחק כבר על "אוטומט", לקח לי זמן להתרגל לשינויים החדשים ואני עדיין נפסלת לעיתים בגלל חוסר ריכוז.

ומיד, קפצה לי לראש המתוקה הזו... איך היא מתמודדת עם השינויים? מה עובר עליה עכשיו? גם כך, עקב הלקות הקשה, כל שינוי הכי קטן הוא משמעותי עבורה.

ושוב עולה התהייה של טכנולוגיה בחינוך המיוחד.
הטכנולוגיה תורמת לנו הרבה. בעזרתה אנחנו מצליחים להגיע לתלמידים "המיוחדים" שלנו. אצל התלמידים האוטיסטים שלנו האייפד עשה פלאים, גילינו תלמידים אחרים לגמרי עם יכולות מדהימות.
ישנם הרבה עדכונים בעזרתם מתקנים באגים כאלה ואחרים, אבל מה עושים עם השינויים הבלתי פוסקים עם תלמידים שאינם מצליחים להתמודד עם שינויים?

וכפי שחששתי, קיבלתי התפרצות זעם קשה מאוד שכללה צרחות, בכי, ונשיכה עצמית. ובעצם הצ'ופר שלי הפך ל"עונש"?!? הצלחתי להרגיעה ונתתי לה את המשחק שבעבר שימש כצ'ופר. עם הבטחה לעצמי שלא אוותר, ואמשיך לחשוף אותה למשחק עד שתתרגל אליו.

השינויים בטכנולוגיה הם בלתי נמנעים, ולרוב הם לטובה. ותפקידנו כמורים, בעיקר בחינוך המיוחד, להתאים עצמנו אליהם ולהוציא את המיטב מתלמידינו המדהימים.





יום שני, 6 במאי 2013

"למה יש לי רק 5 צפיות??"

לפני כשבועיים הבכורה שלי בת ה- 7.5 נשארה לישון אצל הורי.
בזמן שהותה שם לקחה אייפד, צילמה את עצמה בסרטון וביקשה מאחי הצעיר שיעלה אותו ל- YouTube.
כאשר הגענו לאסוף אותה, היא הודיעה בשמחה: "גם לי יש סרטון ב- YouTube".
האמת, לא ממש אהבתי את הרעיון שהבת שלי העלתה סרטון לרשת בלי שראיתי אותו לפני כן, בלי שעברה "בקרת הורים" או עברה איזושהי שיחה על סכנות ברשת. צפיתי בסרטון והסכמתי שתשאיר אותו.

לאחר שלושה ימים, ניגשה אלי בעצב: "אמא, יש לי רק חמש צפיות, למה?? XXX אמרה שלה יש יותר".


ושוב התהיות והשאלות, מה השיתופיות עושה לנו? לילדים שלנו, לתלמידים שלנו?
הרבה אומרים כי כישורים חברתיים די נעלמים להם מאז נכנסה לחייהם הטכנולוגיה,אך התחושה היא כי הכל הועתק כמו שהוא גם לשם. החבורות, הלחץ החברתי, התחרותיות, ההישגיות, החברויות, האלימות (המילולית בעיקר).
גם אצלנו פורסמו בשבוע האחרון בקבוצה בפייסבוק כמה תמונות ובעקבותיהן דיונים האם הילדות שלנו מאושרת יותר משל ילדנו או לא. 

גם הכישורים החברתיים, גם הביטחון העצמי- שניהם חשובים לא פחות מההוראה בכיתה, ממקצועות הליבה, ממיצבים.
לא לחינם מתקיים כל שנה "שבוע האינטרנט הבטוח", אך האם זה מספיק? 
לפני שנתיים (תשע"א, 2011) הנושא היה "כולה לייק" ועסק בעיקר בנושא הרשתות החברתיות. במשך שבוע הציגו את הסכנות ברשת.
ושאלתי היא:
למה לא לעסוק בזה יותר? למה לא ללמד ולספר על משמעות כפתור ה"לייק"? שלחיצה על הכפתור אינה סתמית ולה משמעויות רבות ולא תמיד חיוביות. שלא כל מי שלוחץ על הכפתור הוא בהכרח חבר..
נכון שהרשת מאפשרת אך בעולם הזה יש צורך במשנה זהירות, פיתוח חשיבה ביקורתית בכל פעולה שנעשה ובכל פעולה שאחרים עושים.
שלפני פרסום כלשהו, יש לחשוב טוב:

  • האם אני מוכן שכולם יראו מה שכתבתי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בחברים שלי?
  • האם ניסחתי נכון את דבריי?

איפה אנחנו ההורים? איפה הצוותים החינוכיים? למה לא להקדיש יום בחודש במקום שבוע בשנה?
במקום בו משרד החינוך מעודד מורים לפתוח קבוצות עם תלמידים בפייסבוק, בעולם עתיר ידע שכולו חשוף ומשותף ברשת, במערכת בה אנו מעודדים ומכוונים את התלמידים לחקור ולחפש בעצמם, האם מספיק שבוע בשנה?







יום שבת, 27 באפריל 2013

ברוך בורא ה- web 2.0 או "איך חסכתי 100 שקלים"

לפני כחודשיים נשבר לי מסך הטלפון.. לאור המחיר הגבוה לתיקון (700 ש"ח) החלטתי לקחת מכשיר טלפון שהיה בבית (חתיכת ברזל) ולהתמודד איתו... שרדתי 11 ימים ו-4 שעות בדיוק ונאלצתי להיפרד מ- 700 ש"ח (אך זה נושא לפוסט אחר).

לפני יומיים נתקע לי הטלפון.. כל מה שניסיתי לא עזר. אתמול הכנסתי אותו לתיקון (כי לאור ניסיונות העבר הלא רחוק, אין מצב שאחזיק מעמד שוב בלי הגלקסי שלי). חזרתי לאחר חצי שעה והטכנאי אמר לי: "הטלפון שלך נדבק בווירוס קשה אני חייב לפרמט אותו". לקחתי את המכשיר הביתה כדי לנסות ולגבות איכשהוא נתונים חשובים ולחזור אליו עם הטלפון לפרמוט. הנזק: 100 ש"ח.
ניסיונות הגיבוי כשלו (שוב, מכשיר תקוע וחולה ווירוס קשה מאוד) אז מה יש לי להפסיד?
נכנסתי לאלוהי הרשת (google) וביצעתי חיפוש והנה לפני הוראות פרמוט הטלפון.
תוך חמש דקות עבודה, היה לפני טלפון תקין לחלוטין כולל עדכון הגירסא האחרונה.
לאחר מכן עוד חמש דקות של סידור הגדרות ה- SIM (הפעם תוך צפייה בסרטון ההוראות).
וכך חסכתי לי 100 ש"ח שכמעט ונזרקו להם לחינם.

הראש הפדגוגי מיד התחיל לעבוד. הרי זה דבר נפלא שניתן למצוא הכל (כמעט) ברשת, ודנו בזה לא פעם במהלך הלימודים.
התלמידים צמאים למידע, גם אם לא כולם מראים זאת. הם רוצים עצמאות. הם פורחים מתחושת המסוגלות- תנו לתלמיד לעשות את מה שאני עשיתי- הוא יהיה בעננים (יותר ממה שאני הייתי זה בטוח). האפשרות לעבור קורס שלם דרך האינטרנט... הכל נמצא ברשת... כמה נפלא השיתוף של web 2.0...

לא פעם אני שואלת את עצמי, האם המקום שלנו כמורים או אפילו כהורים לא מתערער אם כבר לא צריכים אותנו על מנת לקבל את המידע, כדי ללמוד עוד דבר או שניים? האם מקומנו הוא עצם היותנו מתווכים בין הידע הקיים ברשת לבין התלמידים? האם המטרה היא ללמד את התלמידים את הכלים להתמודד עם המידע הקיים? איפה עוברים פה הגבולות? הרי לא פעם אני שולחת את התלמידים/המורים שאני מדריכה/את הילדים הפרטיים שלי לחיפוש אחר המידע ברשת וגם אני בעצמי...

אני מניחה שגם בעולם בו השיתוף הוא עצום והמידע כולו חשוף המקום שלנו כמורים הוא התיווך, הקבלה, העצמת התלמיד, חיזוק תחושת המסוגלות...
השבוע נתקלתי במשפט חכם:
Photo: ‎קהילת מובילי חינוך בישראל מאחלת שבוע טוב ומלא בשיתופים ולמידה‎



                             








יום שישי, 5 באפריל 2013

ראיון קבלה בנעלי בית

ראיון קבלה- אין אחד שלא חושש, אין אחד שלא מתהפכת לו הבטן לפני (ואפילו במהלך..)
בנסיעה לשם אתה מריץ לעצמך סיטואציות לכאן ולכאן: "ואם ישאלו...".
לפגוש אדם/אנשים שלא ראית מעולם.
לספר על עצמך, להראות את הנכונות והרצון שלך.
לנסות לנחש מה עובר לאדם מולך בראש.

עברתי אחד כזה הבוקר...
מולי היו שני אנשים,
אחד דיבר יותר אחד פחות (כמעט בכלל לא).
התהפכה לי הבטן כבר ממייל ההזמנה שקיבלתי כמה ימים לפני כן.
הרצתי בראש שאלות שאולי אשאל על ידם.
נושא הראיון היה חשוב לי מאוד ועשוי לשנות את הקריירה שלי מקצה לקצה.
לצערי, אני לא טובה בשיווק עצמי והמתח היה גדול, כי ההפך מרחל המשוררת: "רק על עצמי לספר לא ידעתי".

אבל....
לראיון הזה לא נסעתי (גם לא הלכתי).. מקסימום הצעדים שעשיתי היו מהחדר לפינת האוכל עם המחשב הנייד.
כי לראשונה בחיי, עברתי ראיון קבלה בסקייפ... מוזר... חוויה מעניינת.
עד כה בסקייפ ודומהו השתמשתי לצורך שיחות (וגם ריכולים), פגישות עם הרחוקים פיזית, קבוצת לימוד, דיון קבוצתי... אבל לא ראיון עבודה.

התקשרו אלי בשעה שנקבע הראיון, הקציבו לי 15 דקות (אפילו שותף מסך של שעון עצר). המצלמות היו מופעלות, שני מראיינים ומרואיינת אחת.
במהלך הראיון... מנפלאות הטכנולוגיה, המראיין הראשי חווה תקלות והתנתק מדי פעם.

לאחר הראיון ישבתי וחשבתי,
לפני חודשיים עברתי ראיון קבלה לתפקיד חדש שהתחלתי, הראיון היה פנים מול פנים- פיזית. ניסיתי להשוות לראיון שעברתי היום. שני הראיונות היו פנים מול פנים, בשניהם ראו אותי, בשניהם הייתי צריכה לדבר ולספר, בשניהם לא הכרתי את הנמצאים מולי. אך משוום מה, דווקא היום הרגשתי ביטחון יותר, הרגשתי הרבה יותר נוח. אולי נוכחות המסך מול עיני? אולי הריחוק הפיסי ביני לבינם? אין לי מושג...
עברתי חוויה מעניינת, מרגשת ואף מהנה... (אשמח לעוד כאלה).

ולגבי אם התקבלתי או לא... אדע במהלך השבוע הקרוב...

                 

                         

יום רביעי, 20 במרץ 2013

הפוסט הראשון... אז למה לי בלוג?


אז... פתחתי בלוג... והנה רשומה ראשונה... האמת, החשש הוא די גדול.
אבל למה? הרי הכתיבה אצלי באה באופן טבעי, זו הדרך הטובה ביותר בשבילי לביטוי.
אם כך, כנראה כאן מתחיל החשש:
הגדרה של בלוג היא "יומן". ויומן עבורי הוא משהו שכותבים בו באופן טבעי, באופן פרטי, באופן שוטף בלי להשקיע הרבה מחשבה. וכאן, יש להפעיל חשיבה רבה. יש לשקול כל מילה, כ-ו-ל-ם רואים וקוראים את מה שאני כותבת.
ופתאום כל הכתיבה הטבעית של יומן, הופכת בעיני לכתיבה די מלאכותית. וכאן החשש. לא עוד לכתוב ולשתף לקבוצה סגורה, אלא לכתוב ולשתף לכל מי שרק יקליד מילה אחת קטנה שמופיעה באחת מהתגיות שלי.
לאחר חשיבה והתחבטויות רבות החלטתי, כפתרון לחשש, לשנות אצלי את התפישה, לעשות "סוויץ" בחשיבה: עבורי בלוג למידה זה, לא יהיה "יומן" אלא מקום נוסף בו אוכל לשתף ולדבר על הדברים אותם אני גם ככה משתפת באופן שוטף בקבוצה הסגורה בפייסבוק. אולי כך אוכל לכתוב ולמצוא את ה"טבעי" שאני כל כך מחפשת..
אז... מתחילים מהתחלה:
אני אסתי צביון, פותחת בלוג זה, בו אכתוב ואשתף מעבודתי בשטח, מלימודי במרכז ומשיטוטי ברשת. בתקווה שבלוג זה ישמש עבור אחרים וגם עבורי מאגר של חוויות ולבטים, יישומים ומאמרים. ובעיקר מקווה כי בסופו של תהליך אתמקצע ואלמד מהחוויה. 

יום ראשון, 17 במרץ 2013

ברוכים הבאים

פתחתי בלוג...
צעד ראשון בדרך לסוף... איזו התרגשות.
מקווה שבלוג זה ילווה אותי בעבודה בשטח,
ישמש עבורי מעין "מאגר מידע"
ובמקביל אחשוף את התנסויותיי בשטח.
בהצלחה לכולנו והמשך לימודים מהנים...
אסתי