לפני כחודשיים נשבר לי מסך הטלפון.. לאור המחיר הגבוה לתיקון (700 ש"ח) החלטתי לקחת מכשיר טלפון שהיה בבית (חתיכת ברזל) ולהתמודד איתו... שרדתי 11 ימים ו-4 שעות בדיוק ונאלצתי להיפרד מ- 700 ש"ח (אך זה נושא לפוסט אחר).
לפני יומיים נתקע לי הטלפון.. כל מה שניסיתי לא עזר. אתמול הכנסתי אותו לתיקון (כי לאור ניסיונות העבר הלא רחוק, אין מצב שאחזיק מעמד שוב בלי הגלקסי שלי). חזרתי לאחר חצי שעה והטכנאי אמר לי: "הטלפון שלך נדבק בווירוס קשה אני חייב לפרמט אותו". לקחתי את המכשיר הביתה כדי לנסות ולגבות איכשהוא נתונים חשובים ולחזור אליו עם הטלפון לפרמוט. הנזק: 100 ש"ח.
ניסיונות הגיבוי כשלו (שוב, מכשיר תקוע וחולה ווירוס קשה מאוד) אז מה יש לי להפסיד?
נכנסתי לאלוהי הרשת (google) וביצעתי חיפוש והנה לפני הוראות פרמוט הטלפון.
תוך חמש דקות עבודה, היה לפני טלפון תקין לחלוטין כולל עדכון הגירסא האחרונה.
לאחר מכן עוד חמש דקות של סידור הגדרות ה- SIM (הפעם תוך צפייה בסרטון ההוראות).
וכך חסכתי לי 100 ש"ח שכמעט ונזרקו להם לחינם.
הראש הפדגוגי מיד התחיל לעבוד. הרי זה דבר נפלא שניתן למצוא הכל (כמעט) ברשת, ודנו בזה לא פעם במהלך הלימודים.
התלמידים צמאים למידע, גם אם לא כולם מראים זאת. הם רוצים עצמאות. הם פורחים מתחושת המסוגלות- תנו לתלמיד לעשות את מה שאני עשיתי- הוא יהיה בעננים (יותר ממה שאני הייתי זה בטוח). האפשרות לעבור קורס שלם דרך האינטרנט... הכל נמצא ברשת... כמה נפלא השיתוף של web 2.0...
לא פעם אני שואלת את עצמי, האם המקום שלנו כמורים או אפילו כהורים לא מתערער אם כבר לא צריכים אותנו על מנת לקבל את המידע, כדי ללמוד עוד דבר או שניים? האם מקומנו הוא עצם היותנו מתווכים בין הידע הקיים ברשת לבין התלמידים? האם המטרה היא ללמד את התלמידים את הכלים להתמודד עם המידע הקיים? איפה עוברים פה הגבולות? הרי לא פעם אני שולחת את התלמידים/המורים שאני מדריכה/את הילדים הפרטיים שלי לחיפוש אחר המידע ברשת וגם אני בעצמי...
אני מניחה שגם בעולם בו השיתוף הוא עצום והמידע כולו חשוף המקום שלנו כמורים הוא התיווך, הקבלה, העצמת התלמיד, חיזוק תחושת המסוגלות...
השבוע נתקלתי במשפט חכם:
לפני יומיים נתקע לי הטלפון.. כל מה שניסיתי לא עזר. אתמול הכנסתי אותו לתיקון (כי לאור ניסיונות העבר הלא רחוק, אין מצב שאחזיק מעמד שוב בלי הגלקסי שלי). חזרתי לאחר חצי שעה והטכנאי אמר לי: "הטלפון שלך נדבק בווירוס קשה אני חייב לפרמט אותו". לקחתי את המכשיר הביתה כדי לנסות ולגבות איכשהוא נתונים חשובים ולחזור אליו עם הטלפון לפרמוט. הנזק: 100 ש"ח.
ניסיונות הגיבוי כשלו (שוב, מכשיר תקוע וחולה ווירוס קשה מאוד) אז מה יש לי להפסיד?
נכנסתי לאלוהי הרשת (google) וביצעתי חיפוש והנה לפני הוראות פרמוט הטלפון.
תוך חמש דקות עבודה, היה לפני טלפון תקין לחלוטין כולל עדכון הגירסא האחרונה.
לאחר מכן עוד חמש דקות של סידור הגדרות ה- SIM (הפעם תוך צפייה בסרטון ההוראות).
וכך חסכתי לי 100 ש"ח שכמעט ונזרקו להם לחינם.
הראש הפדגוגי מיד התחיל לעבוד. הרי זה דבר נפלא שניתן למצוא הכל (כמעט) ברשת, ודנו בזה לא פעם במהלך הלימודים.
התלמידים צמאים למידע, גם אם לא כולם מראים זאת. הם רוצים עצמאות. הם פורחים מתחושת המסוגלות- תנו לתלמיד לעשות את מה שאני עשיתי- הוא יהיה בעננים (יותר ממה שאני הייתי זה בטוח). האפשרות לעבור קורס שלם דרך האינטרנט... הכל נמצא ברשת... כמה נפלא השיתוף של web 2.0...
לא פעם אני שואלת את עצמי, האם המקום שלנו כמורים או אפילו כהורים לא מתערער אם כבר לא צריכים אותנו על מנת לקבל את המידע, כדי ללמוד עוד דבר או שניים? האם מקומנו הוא עצם היותנו מתווכים בין הידע הקיים ברשת לבין התלמידים? האם המטרה היא ללמד את התלמידים את הכלים להתמודד עם המידע הקיים? איפה עוברים פה הגבולות? הרי לא פעם אני שולחת את התלמידים/המורים שאני מדריכה/את הילדים הפרטיים שלי לחיפוש אחר המידע ברשת וגם אני בעצמי...
אני מניחה שגם בעולם בו השיתוף הוא עצום והמידע כולו חשוף המקום שלנו כמורים הוא התיווך, הקבלה, העצמת התלמיד, חיזוק תחושת המסוגלות...
השבוע נתקלתי במשפט חכם:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה