ראיון קבלה- אין אחד שלא חושש, אין אחד שלא מתהפכת לו הבטן לפני (ואפילו במהלך..)
בנסיעה לשם אתה מריץ לעצמך סיטואציות לכאן ולכאן: "ואם ישאלו...".
לפגוש אדם/אנשים שלא ראית מעולם.
לספר על עצמך, להראות את הנכונות והרצון שלך.
לנסות לנחש מה עובר לאדם מולך בראש.
עברתי אחד כזה הבוקר...
מולי היו שני אנשים,
אחד דיבר יותר אחד פחות (כמעט בכלל לא).
התהפכה לי הבטן כבר ממייל ההזמנה שקיבלתי כמה ימים לפני כן.
הרצתי בראש שאלות שאולי אשאל על ידם.
נושא הראיון היה חשוב לי מאוד ועשוי לשנות את הקריירה שלי מקצה לקצה.
לצערי, אני לא טובה בשיווק עצמי והמתח היה גדול, כי ההפך מרחל המשוררת: "רק על עצמי לספר לא ידעתי".
אבל....
לראיון הזה לא נסעתי (גם לא הלכתי).. מקסימום הצעדים שעשיתי היו מהחדר לפינת האוכל עם המחשב הנייד.
כי לראשונה בחיי, עברתי ראיון קבלה בסקייפ... מוזר... חוויה מעניינת.
עד כה בסקייפ ודומהו השתמשתי לצורך שיחות (וגם ריכולים), פגישות עם הרחוקים פיזית, קבוצת לימוד, דיון קבוצתי... אבל לא ראיון עבודה.
התקשרו אלי בשעה שנקבע הראיון, הקציבו לי 15 דקות (אפילו שותף מסך של שעון עצר). המצלמות היו מופעלות, שני מראיינים ומרואיינת אחת.
במהלך הראיון... מנפלאות הטכנולוגיה, המראיין הראשי חווה תקלות והתנתק מדי פעם.
לאחר הראיון ישבתי וחשבתי,
לפני חודשיים עברתי ראיון קבלה לתפקיד חדש שהתחלתי, הראיון היה פנים מול פנים- פיזית. ניסיתי להשוות לראיון שעברתי היום. שני הראיונות היו פנים מול פנים, בשניהם ראו אותי, בשניהם הייתי צריכה לדבר ולספר, בשניהם לא הכרתי את הנמצאים מולי. אך משוום מה, דווקא היום הרגשתי ביטחון יותר, הרגשתי הרבה יותר נוח. אולי נוכחות המסך מול עיני? אולי הריחוק הפיסי ביני לבינם? אין לי מושג...
עברתי חוויה מעניינת, מרגשת ואף מהנה... (אשמח לעוד כאלה).
ולגבי אם התקבלתי או לא... אדע במהלך השבוע הקרוב...
בנסיעה לשם אתה מריץ לעצמך סיטואציות לכאן ולכאן: "ואם ישאלו...".
לפגוש אדם/אנשים שלא ראית מעולם.
לספר על עצמך, להראות את הנכונות והרצון שלך.
לנסות לנחש מה עובר לאדם מולך בראש.
עברתי אחד כזה הבוקר...
מולי היו שני אנשים,
אחד דיבר יותר אחד פחות (כמעט בכלל לא).
התהפכה לי הבטן כבר ממייל ההזמנה שקיבלתי כמה ימים לפני כן.
הרצתי בראש שאלות שאולי אשאל על ידם.
נושא הראיון היה חשוב לי מאוד ועשוי לשנות את הקריירה שלי מקצה לקצה.
לצערי, אני לא טובה בשיווק עצמי והמתח היה גדול, כי ההפך מרחל המשוררת: "רק על עצמי לספר לא ידעתי".
אבל....
לראיון הזה לא נסעתי (גם לא הלכתי).. מקסימום הצעדים שעשיתי היו מהחדר לפינת האוכל עם המחשב הנייד.
כי לראשונה בחיי, עברתי ראיון קבלה בסקייפ... מוזר... חוויה מעניינת.
עד כה בסקייפ ודומהו השתמשתי לצורך שיחות (וגם ריכולים), פגישות עם הרחוקים פיזית, קבוצת לימוד, דיון קבוצתי... אבל לא ראיון עבודה.
התקשרו אלי בשעה שנקבע הראיון, הקציבו לי 15 דקות (אפילו שותף מסך של שעון עצר). המצלמות היו מופעלות, שני מראיינים ומרואיינת אחת.
במהלך הראיון... מנפלאות הטכנולוגיה, המראיין הראשי חווה תקלות והתנתק מדי פעם.
לאחר הראיון ישבתי וחשבתי,
לפני חודשיים עברתי ראיון קבלה לתפקיד חדש שהתחלתי, הראיון היה פנים מול פנים- פיזית. ניסיתי להשוות לראיון שעברתי היום. שני הראיונות היו פנים מול פנים, בשניהם ראו אותי, בשניהם הייתי צריכה לדבר ולספר, בשניהם לא הכרתי את הנמצאים מולי. אך משוום מה, דווקא היום הרגשתי ביטחון יותר, הרגשתי הרבה יותר נוח. אולי נוכחות המסך מול עיני? אולי הריחוק הפיסי ביני לבינם? אין לי מושג...
עברתי חוויה מעניינת, מרגשת ואף מהנה... (אשמח לעוד כאלה).
ולגבי אם התקבלתי או לא... אדע במהלך השבוע הקרוב...
מרתק. חוויה שונה אחרת חדשנית. כי זה העולם שלנו החדש. אך האם באמת החידוש הזה רצוי? כנראה, אין תשובה אחת. לי חשוב המפגש הפיזי האמיתי, עדין. לחיצת היד, הרעד, ההתרגשות הקרבה. ומצד שני לא פוסלת גם ראיון כזה דרך הסקייפ. אנו דור המעבר. לילדנו זה יהיה נורמלי לחלוטין וללא התלבטויות כי זה מה שהם יכירו.
השבמחקואולי כייף לנו שאנו טועמים מהישן והחדש ויכולים להחליט מה מתאים לכל אחד. וברור, שגם לדור הבא יהיה "ישן" מול "חדש" אך אחר. בכל מקרה, בהצלחה!! בעיני את כבר מדהימה!! בטי