שני גביעי אשל מחוברים עם חוט

אחי חזר מתאילנד והביא לילדים שלי (בת 8 ובן 4) מכשירי קשר קטנים, או בשפת העם: ווקי טוקי (walkie talkie). לי אישית זה נתן טעם של נוסטלגיה וגעגועים לפעם. איך התרוצצנו ברחובות וניסינו לקלוט אחד את השני.

היה מעניין לצפות בהתנהגות שלהם מרגע פתיחת החבילה:

• כל אחד מהם החזיק את המכשיר שלו, בחן אותו, הצמיד אותו לאוזן והחל לדבר- "אבל שום דבר לא קורה". (ואני יכולה להישבע שזיהיתי מעבר אצבע על המכשיר, אבל אולי סתם דמיינתי).
• "אולי צריך ללחוץ על הכפתור?"- לוחצים על הכפתור שניהם יחד ומנסים לדבר- "אבל שום דבר לא קורה".
• "אולי אחד ילחץ והשני לא?"- הגדולה לוחצת על הכפתור, הקטן שומע אותה מדברת אבל היא לא משחררת את האחיזה וכשהוא מנסה לדבר, לא שומעים אותו- "למה רק היא ואני לא?".
• שניהם עוזבים מנסים שוב לדבר, ושוב לא שומעים ואז מחליטים: "זה לא עובד, זה מקולקל".

לאחר הסבר שלנו "דמות המבוגר", הם מבינים ומתחילים להשתעשע עם המכשירים. אך עדיין, לפעמים יש בעיות, אין תקשורת, אחד רוצה לענות והשני עוד לא סיים לדבר.

אכן קומדיה של טעויות. 

אפשר להסתכל על זה משתי נקודות מבט:

האחת: נהדר!!! הילדים לומדים מה היא תקשורת נכונה, דו שיח בין שני אנשים, האחד מקשיב לשני. האחד נותן כבוד לשני, לכל אחד הזמן לבטא את עצמו והשני לא מפריע.

השנייה: מתסכל!!! הילדים של היום נולדו לעידן שונה לחלוטין. לעידן של כאן ועכשיו, לעידן של בקלות ובמהירות. לעידן דיגיטלי! דור האינסטנט!!

הרי איך קורה הדבר שאני כילד מחזיק משהו ולא יודע מיד איך לתפעל אותו? ועד שאני מצליח (ולא בכוחות עצמי, אלא כי לימדו אותי), זה לא זורם לי?

וכאן מגיעות הדעות השונות (ותלוי איזה דור אנו שואלים): 

"הטכנולוגיה שגעה את הילדים, אין להם שום מיומנויות".

"בעזרת הטכנולוגיה הילדים מפתחים חשיבה לוגית טובה יותר ומיומנויות חשובות יותר למאה ה- 21".

"שום דבר כבר לא מגיע בטבעיות, מחפשים ללחוץ על כמה שפחות כפתורים".

"עצם העובדה שצריכים מבוגר שיראה וילמד ויסביר, לוקחת מהילד את העצמאות".

אז מה בעצם הוא הנכון? האם בכלל יש נכון? האם ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדי המאה ה- 21 תואמת את ההתפתחות הקוגניטיבית "המסורתית"? 

הרי גם ההורים שלנו שכ"ילידים" ספגו את המושג "יום כביסה" על ידי צפייה באמהות ובסבתות ואף השתתפו בו, מחזיקים היום מכונות כביסה ומייבשים.

גם הם, שבזמנו חיכו שבועיים לקו טלפון (אותו חלקו עם השכנים) מחזיקים טלפונים סלולריים (ולמרביתם סמארטפונים).

האם זה אומר שהחשיבה שלהם פחות מפותחת היום? לא! זה אומר שמטעמי נוחות, הם בוחרים בדברים שיקלו עליהם את ההתנהלות היום יומית, כדי לפנות זמן לדברים אחרים.

אך למרות כל זה, אני חושבת שחשיפה של הילדים למשחקים שלנו כילדים, או לחיים של ההורים שלנו אינה סותרת את החיים שהם חיים היום. זה הוא עוד נדבך לידע הכללי, להתנסות ופיתוח החשיבה שלהם.

אין תחליף לחוויות העבר וגם לא חייבים לוותר עליהן. הטכנולוגיה לא נמצאת שם כדי לשנות סדרי עולם, היא שם כדי לסייע, כדי ליעל את הזמן, את ארגון הידע, את ההתנהלות הכללית. היא שם כי צריך לשחות עם הזרם ולא לטבוע. לא לתסכל את הילד ולמנוע ממנו את האינטואיטיביות והנוחות של הטכנולוגיה, אלא ללמד אותו להשתמש בה לצרכים שלו בנוסף להתנסות ולמידת חקר. שלא ישאלו "למה אנחנו צריכים מכשיר ווקי טוקי אם יש טלפונים ניידים חכמים", שישתמשו במכשיר ויבינו את ההבדל וימצאו לבד את היתרונות והחסרונות בכל אחד מהם.

הילדים שלי בהחלט נהנים מהמכשיר ומכיוון שאני חייתי את אז וחיה את היום, אני קיבלתי ממנו Galaxy 4!

למידה רשתית- כל אחד והצבע שלו

לפני חודש השתתפתי בערב חדשנות של מחוז תל אביב.

ערב החדשנות עסק בנושא למידה רשתית.

ד"ר יעקב הכט סיפר על צונאמי החדשנות ועד כמה חשוב לעבוד מפרדיגמה של פירמידה לפרדיגמה של רשת. 
מודל הפירמידה- יש מעט בעלי סמכות ומומחיות אשר מעבירים את הידע שלהם ללא כל שינוי והתערבות לכפופים להם.
מודל הרשת- לכל אחד גוון מיוחד, תחום מומחיות וכל אחד תורם ממומחיותו ונתרם מזו של אחרים.

ד"ר יעקב הכט ציין כמה עקרונות חשובים החייבים להתקיים בכל אחד מחברי הקבוצה בלמידה רשתית:

1. כל פרט חייב להיות מומחה בתחום.
2. כל פרט מביא את הצבע הייחודי שלו, הכל פתוח וזמין לכולם.
3. כל פרט צריך להיות בעל יכולת למידה- ללמוד וללמד במקביל.

הסכמתי עם כל מילה שנאמרה בהרצאה, אך הייתי סקפטית כי דבר כזה יוכל להתקיים במערכת החינוך שלנו. 
הרי איך ייתן מפקח או מנהל למורה בבית ספר לקיים כיתת רשת? בה הציון הוא ציון קבוצתי ולא אישי, בה המורה מפנה את מקומו ונותן לתלמידים ללמד אחד את השני. דבריו נשמעו כחלום, כדבר שקשה לביצוע.


לאחר כשעה עלתה מנהלת בית ספר "נורדאו" בנתניה והציגה לנו את "הנבחרת"

הנבחרת היא קבוצה של תלמידים- "מורים צעירים" ולכל תלמיד יש תלמידים משלו.

ישנם ראשי קבוצה בכל התחומים, לימודיים וחברתיים: שפה, אנגלית, גיאוגרפיה, מדעים, מתמטיקה.

יכול להיות תלמיד שהוא המורה בנבחרת אחת וכתלמיד בנבחרת אחרת.

כ"מורים" בנבחרת עוזר להם לחזור על החומר וכתלמידים בנבחרת אחרת נוח להם ללמוד מבני גילם מאשר מהמורה.

המנהלת מאמינה כי כשכולם מעורבים, ההישגים עולים.

התרגשתי מאוד מהיוזמה, 

ומאמינה בלב שלם שאם מורים/מנהלים/מפקחים יהיו עם ראש פתוח,

הדבר יכול לעזור משמעותית גם בפיתוח המנהיגות.

מצורף סיכום מכל ערב החדשנות, ההרצאות והיוזמות שהוצגו.

הנושא המרכז- סיסמא או דרך חיים?

שנה"ל תשע"א - השפה העברית!
שנה"ל תשע"ב- אורח חיים בריא ופעיל!
שנה"ל תשע"ג - מנהיגות פורצת דרך!
שנה"ל תשע"ד - האחר הוא אני!

(וזוהי רק רשימה חלקית של השנים האחרונות)

כבכול שנת לימודים, לקראת סופה, מתכנסים ראשי החינוך במשרד וקובעים את הנושא המרכז לשנת הלימודים הבאה.
משרד החינוך מפעיל אתר מיועד הכולל מערכי שיעור, המלצות לספרים הקשורים לנושא, השתלמויות ועוד.
בתי הספר עמלים על אתרים משלהם ומפתחים חומרי למידה לתלמידים. חלקם מביאים הרצאות חוץ לתלמידים ולהורים.

ובלי להרגיש נגמרת לה השנה, ראשי החינוך במשרד כבר מודיעים על הנושא הבא ובתי הספר מתחילים בהתארגנות לשנה הבאה. ומה קורה עם הנושא של השנה החולפת? האם נשכח? האם עדיין מוזכר? האם העמל ועבודת הקודש של המורים נשכחת כלא הייתה?

בשנת אורח חיים בריא, קיבלנו מבית הספר של הילדה תפריט שבועי, כל יום נדרשו להגיע עם מאכל ודנו בו. האם בכך סיימנו? האם לא כדאי להפוך זאת לאורח חיים של בית הספר?

בשנת השפה העברית, חזרו הילדים עם אוצר מילים עשיר. שנה לאחר מכן חוזרים לדבר "בשפה אחרת"?

ולרוב, לרוב, לצערי, הנושא המרכז נשכח. הנושא הבא תופס את מקומו ואין זכר לקודמו. 

והנה הגענו לשנת תשע"ד, שמחה לשמוע כי הנושא השנתי הוא "האחר הוא אני", אין ספק שחייבים להעלות את המודעות של קבלת השונה, על כל גווניו.

הססמאות החלו להתנוסס בבתי ספר ובמרכזי הפסג"ה השונים, בתי הספר התהדרו בסיפורים על שילובים של בעלי צרכים מיוחדים, על תרומות לקהילה ועוד, אתר משרד החינוך המיועד, מלא במיוחד. והכל תחת הכותרת: "לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". האווירה היא אווירה מלאת תקווה, הנה השינוי מגיע. אך עם התקווה ישנו חשש גדול, האם גם נושא זה "ייכנס למגירה" כקודמיו? 



אני עובדת בבית ספר חינוך מיוחד-טיפולי ברמה נמוכה מאוד, אצלנו תכנית  העבודה היא שונה. כאשר אנו עובדים על נושא כלשהו, הוא מלווה אותנו לכל אורך התקופה בה עובדים עם התלמיד. 

פניתי אל חברותיי העובדות במערכת החינוך הרגיל וגם אלו העובדות בחינוך המיוחד ברמות הגבוהות יותר. לצערי, גיליתי כי החשש שלי הוא נכון. אמנם יש המלצה להמשיך עם הנושא המרכז גם מעבר לאותה שנת לימודים, אך לרוב אין המשכיות.

אז איפה זה נופל? מה הסיבה? מה בעצם מטרת הנושא המרכז? האם אין צורך להמשיך ולתזכר את התלמידים בנושאים חשובים אלה? קבלת השונה? אורח חיים בריא? השפה העברית? ועוד. אולי כדאי שהנושא השנתי יהפוך לנושא דו שנתי וכך ילמד לעומק ויהפוך לשגרה?
על מי בעצם מוטלת האחריות? על המורים? ההורים? ואולי לא צריך למצוא אחראי, אולי על כל אחד מהגורמים לקחת את הנושא לכיוון שלו ולפתח אותו בהתאם

בתור אחת שמגיעה מהבועה של החינוך המיוחד, אני מייחלת שלפחות הנושא האחרון ימשיך כאורח חיים. ולא יעלם לו.

שכתבה: פאני יצחק

למידה משמעותית- היתכן?

בתחילת חודש אוגוסט האחרון פורסם מסמך על ידי משרד החינוך בשם: מדיניות לקידום למידה משמעותית במערכת החינוך. 

המסמך מציג את דמות הלומד, המורה ואת תכנית הלימודים. בהקדמה למסמך נכתב:

"התהליך החינוכי מכוון להעניק לתלמידים תחושת צמיחה, ערך ומסוגלות, הצלחה ומימוש אישי, חווית גילוי ומענה לסקרנותם, ולפתחם כאנשים פעילים המשתלבים בחברה ותורמים לה.כדי שהתהליך ישיג את מטרותיו, על מערכת החינוך לחתור ולאפשר למידה משמעותית לאורך הרצף החינוכי, תוך הבטחת האיזון הנדרש בין המכוונות לפרט לבין המחויבות לחברה, בין מדידה לבין למידה, בין התהליך לבין התוצר, בין הוראת ה"מה" לבין "האיך" ובין המובנה לבלתי מובנה".

כמו כן ישנה הגדרה כללית "מהי למידה משמעותית?"

"למידה המזמנת חוויית למידה רגשית חברתית וקוגניטיבית". 

"למידה עצמאית בתוך יחסים בין אישיים"

"מושתתת על שלושה רכיבים המתקיימים בו זמנית: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד, רלוונטיות ללומד"

ביתי הבכורה (כיתה ג') החלה ללמוד במדעים על סוגי סלעים. כשיעורי בית, קיבלה את שמות הסלעים והיה עליה לחקור את תכונות הסלעים. 
עבודת חקר- נהדר!! אבל איך? האם עבודה מסוג זה לא מצריכה התנסות מעשית לשם למידה משמעותית? להבין את ה"איך"? היה לפניהם טקסט על כל סלע ממנו היו צריכים להוציא נתונים.
ראיתי את התסכול שלה. הבנתי אותה (ובמקביל הסתרתי את התסכול שלי).
הרי על מנת לחקור את הסלע, לדעת האם מתמוסס ועל ידי מה? האם נחרץ ועל ידי מה? האם מספיק קטע קריאה? האם כך יפנימו התלמידים את החומר או שוב, ידקלמו אותו למבחן ובזה יסיימו? ובכלל, לא כדאי לראות כיצד נראה הסלע המדובר?
לא כך מגיעים ללמידה משמעותית! ההוראה בכיתה היא תאורטית, אין ניסויים והמחשות. ושם, בדיוק שם זו למידה מתוך הנאה, המחשה והפשטה של החומר התאורטי, תלמידים פעילים, סקרנים, חוקרים.
בתכנית הלימודים של משרד החינוך לתלמידי היסודי קיים הנושא "מדע וטכנולוגיה" אך התנאים אינם מאפשרים ללמוד וללמד נושא זה בצורה משמעותית. ואם נחזור לשלושת המרכיבים: ערך, מעורבות ורלוונטיות- אף לא אחד מהם קיים במקרה זה.

אני בהחלט מבינה את הבעייתיות:
המחסור בתקציבים לבניית מעבדה בכל בית ספר.
העדיפות למעבדה לבתי ספר בעל יסודי ולא ליסודי (לצערי).
הקושי בהבאת החומרים הדרושים לבית הספר.

כשהייתי תלמידה ביסודי (באותו בית הספר בו ביתי לומדת), אני זוכרת יציאות רבות מחוץ לבית הספר, לשדה הסמוך ועבודת חקר על הסביבה. עכשיו, כל השדות והפרדסים הפכו לשכונות מגורים, היציאה מבית הספר אינה פשוטה כמו בעבר.
ליבי יוצא אל מורות המדעים ותלמידי בית הספר.
אבל, אפשר גם אחרת!! וכאן תפקידה של המורה!
בחיפושי ברשת, מצאתי כמה אתרים המציעים מעבדות וירטואליות. נכון שאין את המגע והתחושה, אבל משהו מתעורר לחיים מול העיניים. 
אבל שוב, גם אתרים אלו מיועדים לתלמידי העל יסודי. ובשפת האם שלנו, נמצא אתר אחד בלבד מעבדה וירטואלית של מט"ח שגם הוא מכוון לתלמידי העל יסודי.

אנחנו פנינו לרשת לעבודת חקר, והבת שלי החליטה להגדיל ראש והכינה מצגת מסכמת לטובת שאר התלמידים אותה ביקשה מהמורה להציג בשיעור. 
אבל זה עדיין לא שם, ומשהו או מישהו צריך להשתנות.
מי מוכן לעזור לי להרים את הכפפה?

"ילדים ילמדו לעשות מה שהם רוצים לעשות" - סוגאטה מיטרה

סקרנות של ילדים.. איזה דבר נפלא..

דרכה הם חוקרים, מגלים ולומדים.. ממש מחודשי חייהם הראשונים...

הם יצירתיים, חולמים, מדמיינים... הכל מהסקרנות..

אבל למה אנחנו (המבוגרים, מערכת החינוך, החברה..) מדכאים אותה,

מנסים להפוך את התלמידים לרובוטים בעלי תכונות דומות בכל העולם,

ולא מסתכלים על הייחודיות והיכולת של כל אחד ואחד מתלמידינו. 

אי אפשר להתעלם מהסקרנות שלהם, ורצוי אף "לנצל" אותה בכיתה..

פרופסור סוגאטה מיטרה האמין בזה, הגיע לשכונת עוני בניו-דלהי בשנת 1999, התקין מחשב בקיר, ללא הדרכה, תיווך או למידה והלך.

ילדי השכונה, שמעולם לא ראו מחשב מימיהם או גלשו באינטרנט, אינם יודעים את שפת האנגלית ואולי אפילו לא יודעים קרוא וכתוב. אותם ילדים, ניגשו אל המחשב בחנו אותו מכל הכיוונים, וכעבור כמה שעות גלשו באינטרנט, לימדו אחד את השני.. 

את אותו ניסוי עשה בכפר מרוחק מדלהי וכעבור כמה חודשים, מצא את ילדי הכפר משחקים במחשב. ואף ביקשו "מעבד מהיר יותר ועכבר טוב יותר". והסבירו: "נתת לנו מכונה שעובדת רק באנגלית, אז היינו צריכים ללמד את עצמנו אנגלית כדי להשתמש בה".

הוא המשיך לבדוק איזורים נוספים ואף בדק ידע בביוכימיה וגילה קפיצה מ-0% ל-30% תוך חודשיים. בהמשך צרף לאותם ילדים בחורה בת 22 שתפקידה היה לומר להם: "וואו! איך עשיתם את זה?". לאחר חודשיים הציון קפץ ל-50%.

פרופסור מיטרה הוכיח כי לילד יכולת ללמוד בעצמו, לסקרן את עצמו ולפתח לימוד עצמי.

כאשר צפיתי בהרצאה לראשונה, עוררה בי השאלה המרכזית: אז מה בעצם תפקיד המבוגר בלמידה? אם הוכח כי לילדים יכולת למידה עצמית, עד כדי למידה עצמית של מיומנויות מחשב, DNA, מולקולות ועוד.. איפה אנחנו? מה תפקידנו? האם נוכחות מבוגר היא צורך הכרחי ללמידה? ובכלל, איך אנחנו יכולים לקחת את הניסוי של מיטרה ולהעביר אותו לכיתה? איך אנחנו כאנשי חינוך נאפשר למידה עצמית?

כאשר חשבתי יותר לעומק על השאלה הבנתי כי יש צורך קודם לכן להגדיר מיהו ה"מבוגר", האם בהכרח המורה? האם בהכרח ההורים? ברור לי שלא! הבנתי כי ה"מבוגר" הוא בעצם בעל הסמכות בעיני הלומד, לדוגמא: בניסוי של מיטרה, האח בן ה- 8 שימש כ"מבוגר" לאחותו בת ה- 6. 
האם המצאות המבוגר היא תנאי הכרחי ללמידה? לדעתי, לא! הילדים יכולים ללמוד לבדם. אך חשובה הימצאותו של "המבוגר האחראי" ולו רק לשם העצמה. לומר את המילה הטובה, לחזק את התלמיד/הילד, לפתח את היצירתיות שלו להביל אותו אל שלבים מתקדמים יותר של למידה ובכך לפתח למידה עצמית ובהחלט למידה משמעותית.

אז איך "נעתיק" את הניסוי של מיטרה לעבודה בכיתה? אחרי הרצאתו הבנתי את זה. לפני 5 שנים, לימדתי באחת הכיתות בבית הספר, תלמידים בני 18-20, רמה קוגניטיבית בינונית-נמוכה (בית ספר חינוך מיוחד פיגור בינוני-עמוק). בדרכי לבית הספר באחד מהימים, אספתי כמה העתקים מעיתון יומי חינמי. לאחר מפגש בוקר חילקתי להם את העיתונים וזרקתי לחלל הכיתה את המילה: "אקטואליה".  עברנו על הכתבות בעיתון בניהן כתבות על החזרת גופות החיילים גולדווסר ורגב ז"ל ובמקביל כתבות על האולימפיאדה בבייג'ינג. 
התלמידים, שרובם לא החזיקו עיתון מימיהם, שאינם יודעים לקרוא (וגם לא יידעו), דרך תמונות, דרך מבטים של הדמויות מהעיתון. עם אותם התלמידים, התפתח דיון מעמיק על כל אחד ואחד מהנושאים. זה היה מאותם השיעורים שלא מתכננים מראש, שבאים מהתלמידים. הדיון התפתח מתוכם, הם למדו מושגים שלא השתמשו בהם קודם. משמעות שונה למילה "שלום", למילה "אבל". 
התלמידים, בדרכם המיוחדת, איתרו את המידע, עיבדו אותו ובכך הפנימו אותו. 
אז, לא ידעתי "לקרוא לילד בשמו" היום אני יודעת שהתבצעה שם "למידה משמעותית".

להרצאה המלאה:

הטמעת טכנולוגיה בבית הספר- למה כל כך קשה?

במסגרת הלימודים בקורס "הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר אייל ליאת, למדנו על מחקר פעולה.
מטלת סיום הקורס היא לכתוב "מיני" הצעת מחקר מסוג מחקר פעולה (את בעיית המחקר ושאלת המחקר הגשנו עוד קודם).

לא התלבטתי אפילו לרגע אחד, נושא המחקר היה ברור לי: "הטמעת פדגוגיה חדשנית בבית הספר".והשאלה ממנה נגזרו שאר השאלות: כיצד אוכל לרתום את כלל המורים בבית ספרי לאמץ את הפדגוגיה המתוקשבת שבית הספר מפתח בימים אלה? נושא המתסכל אותי מאוד בשנים האחרונות, והשנה בעיקר.

בשנה"ל הנוכחית תופעל בבית הספר תכנית תקשוב עירונית ובה יצויד בית הספר בטכנולוגיה מתקדמת ובסביבות למידה. מניסיוני בעבר, כרכזת התקשוב הבית ספרית, ישנו קושי לרתום את צוות בית הספר לאמץ את הטכנולוגיה לשירות הפדגוגיה שלהם. מחשבי התקשורת שהכנסנו לפני כמה שנים עם תוכנת התקשורת, מכשיר ה"אופטימיוזיק" שאני היחידה שהצלחתי להתחבר אליו ובשנה שעברה שהוכנסו האייפדים. חדר מחשבים עם מקרן, חדר קלינאיות תקשורת מאובזר בטכנולוגיה הכי חדישה. ובכל זאת יכולה לספור על יד אחת את האנשים שיש להם את הלהט לגעת בכל זה. 

כאשר התפניתי לכתוב את בעיית המחקר בהרחבה, הבנתי עד כמה התסכול שלי גדול. ובעיקר מכיון שאיני יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק הקושי. אני בטוחה שהמכשולים מורכבים מכמה סיבות:

•      גיל הצוות.
•     מיומנות הצוות- תפעול של ציוד. 
•     ותק הצוות- דפוסי הוראה המושתתים היטב ולא מוכנים לשנותם.
•     טכנופוביה- חשש ופחד מהטכנולוגיה.
•     רמת המורכבות של אוכלוסיית בית הספר ההופכת לקשה משנה לשנה (פיגור בינוני-עמוק רב בעייתי).
•     חוסר האמונה שהטכנולוגיה תתרום לתהליך הלמידה.
•     המאמץ הרב הדרוש להכין חומרים (למרות שאת החומרים תמיד קיבלו ממני).

ולי, קשה לקבל את כל זה. מצד אחד מבינה את הפחד והחשש ומצד שני איני מבינה למה לא להפתח ולהתנסות וכך להווכח בתרומה? למה להתחבא מאחורי הפחד ומראש לפסול? והיו פעמים שהרגשתי שאני לבד! נלחמת בכולם. במקרים כאלה חשבתי להרים ידיים, אך אני לא טיפוס כזה. אני מיד חושבת על הצרכנים הכי חשובים והם התלמידים המדהימים שלנו. תמיד ניסיתי לעבוד עם בודדים, להדביק אותם בלהט העבודה. ושיעשו מעבר להפעלת מצגת או סרטון יוטיוב.

תוך כתיבת העבודה הבנתי עד כמה אני רוצה להמשיך איתה מעבר. אמנם עבודת הסמינריון שלי בתהליכי כתיבה (והיא איננה מסוג מחקר פעולה), אך הנושא חשוב לי מאוד ובמהלך הכתיבה הבחנתי שאיני כותבת עוד למען מטלת הסיום אלא למען יישום בשטח. תכנון הזמנים המדוקדק בהתאם למערך העבודה השוטף בבית הספר, הכנת הקרקע עוד בסוף שנה שעברה (מבלי לשים לב). 

אולי עצם כניסת תכנית התקשוב העירונית לבית ספרנו והפיכת בית הספר שלנו לפיילוט בחינוך המיוחד יחייב את המורים לעבור לפדגוגיה קצת אחרת, לא רק טיפולית. למרות שכשהדברים "מונחתים מלמעלה" ההתנגדות היא קשה יותר אצלנו (מניסיון). 

חייבת להמשיך עם זה הלאה! רוצה להמשיך עם זה הלאה! 

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון... ובידי הסמארטפון

השנה: 1993
המקום: בית ספר תיכון, אי שם בראשון לציון
כיתה: יא'
אני בדרכי לעוד יום לימודים שגרתי במגמת סוציולוגיה-כלכלה.
שיעור ראשון- כלכלה, המצריך רמה גבוהה במתמטיקה. אנחנו כבר בקיאים בכל המושגים: מחסור, עקומות, ביקוש והיצע, מסחר ועוד... מול העיניים רק תיאוריה ותיאוריה. מבחן הבגרות בפתח ואנחנו בלחץ... 

המורה נכנסת לכיתה ובלי בוקר טוב ובלי שלום: "להכניס מחברות וספרים ולהוציא סמארטפונים"
"?!?!?!"
המורה מחלקת אותנו לקבוצות עבודה וכל קבוצה צריכה "להקים" חברה משלה המציעה שירותים כלשהם לציבור. כולנו מתחילים לעבוד במרץ, מחליטים על שם לחברה ומטרה, מתחילים באיסוף נתונים. לפנינו הסמארטפונים המגלים לנו עולם נפלא שיכול לעזור לנו בפרויקט שלנו. רמת ההתרגשות בשמים, אין תלמיד שאינו משתתף. הלמידה היא שיתופית ומאתגרת ודרכה אנו מגלים על חברינו לקבוצה דברים שלא ידענו.
המשימה לא נגמרת בכיתה, ממשיכים במפגשים בבתים, מכינים מצגות, דוחות תקופתיים, מעצבים לוגו ואף בונים אתר "לחברה שלנו".. 
ובלי לשים לב, אנו מגלים שהשפה בה אנו מדברים ביננו מכילה את כל המושגים שלמדנו, אנו מפנימים את החומר הנלמד ופתאום מבחן הבגרות כבר לא מפחיד.

והנה אנו עומדים בפני הצגת "החברה שלנו" ו... התעוררתי...

התעוררתי בהרגשת פספוס מהולה בשמחה ותקווה. פספוס מכיוון שלא הייתה לי האפשרות ללמוד כך בזמנו. שמחה על כך שאנו נמצאים כעת בעולם בו האמצעים זמינים לנו וכל שנותר למורים הוא להשתמש בהם. ותקווה- שכאשר יגיע זמנם של ילדי, על פניהם תהיה התשוקה והשמחה שהייתה על פנינו בחלום.

בפתחה של שנת הלימודים הנוכחית, הופיעו כמה כתבות שליליות על שימוש בסמארטפונים בכיתה. הונחתו הוראות מכאן ומכאן. ישנם דעות רבות של בעד ונגד.
מהדורה מרכזית בערוץ חדשות הציגה מנהלים שמתגאים בחוקים הנוקשים שלהם. 
ויום למחרת אתר חדשות גדול מפרסם כתבה בעד ומציג לראווה בית ספר במזכרת בתיה.

הסמארטפונים הם מזמן לא טלפון שמקורו הוא "בזבוז זמן" או מכשיר ליצירת קשר טלפוני, עם קצת יותר מחשבה ותכנון, קצת יותר הוראה מעולמם של התלמידים, הסמארטפון יכול להפוך בן רגע לכלי פדגוגי מדהים. 

הסמארטפון יכול לגייס את הריכוז של כל תלמידי הכיתה ללא הבדלים (וגם אלו שאין להם אמצעים, יוכלו להעזר בשל חבריהם- שיתופיות!!!)
עם הסמארטפון אפשר לגלוש (פיזית ומטאפורית) לעולמות שאינם ברי השגה גם כשהמורה מתכננת מראש כל פרט ופרט בשיעור.
עם הסמארטפון המורים יכולים להיות בטוחים שגם התלמידים עם הלקויות יפעלו כמו כל שאר התלמידים.
עבודות חקר, תכנון ושליטה, עבודה שיתופית, הפיכת התיאוריה לממשית ועוד ועוד דברים נפלאים והכל בידי המורה.

צריך להתקדם קדימה, "לזרום" עם הטכנולוגיה, לא להשאר מאחור. לבטל את כל האיסורים שכפי שאני רואה אותם, מקורם הוא בחשש של המורה ממקומו בכיתה.

משפט שנחקק אצלי ומסכם היטב את תרומת הטכנולוגיה להוראה: הטכנולוגיה הניידת מכניסה ביתר קלות את העולם אל תוך הכיתה, ויתר על כן-מוציאה את הכיתה אל העולם. (מתוך מתקוונים ללמידה, קורץ וחן 2012)


וכמו מלמעלה, כמה שעות לאחר מכן, אני קוראת בלוג שכתב חנן יניב: על סמארטפונים ועל הזדמנויות חינוכיות