‏הצגת רשומות עם תוויות רשתות חברתיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רשתות חברתיות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

זהו פוסט אחרי מלחמה...

קשה לחשוב לאחרונה, בטח ובטח קשה לכתוב. הניסיון בכל זאת להתעסק בשגרה, לא תמיד צלח.
להתעורר בבוקר לפני כולם, לשבת מול המחשב עם כוס הקפה, להתעדכן בעובר על חבריי, להתעדכן מקצועית בחידוש האחרון- כל זאת הפך עבורי דבר מתיש, מדכא ובעיקר מאכזב.
הרשת החברתית שלי הפכה לזירת קרב!!

הרשת החברתית, שכוחה הוא עצום, מרגשת אותנו לא פעם ולא פעמיים: החל מאיסוף תרומות, עזרה לנזקקים, סטודנט שהקים קבוצה למען תושבי הדרום וממש בתחילתה של המלחמה התרגשנו מכוחה של הרשת החברתית כאשר ארגנו לילדה מתוקה מסיבת יום הולדת שלא תשכח. לצד התארגנות לטובת החיילים הנלחמים, לטובת סוחרים מהדרום.

אך עד מהרה, נדחקו לפינה ונבלעו כל אותם המעשים הטובים ופינו את מקומם (בעל כורחם) לקללות, משפטי גזענות, משפטי נאצה, סרטונים, תמונות.... אחרי כל אזעקה שנשמעה נכתבו "איחולים" שלצערי הכלילו אוכלוסיות שלמות.... חודש שלם שכל יום ביומו הזדעזעתי מחדש.

לא פעם כתבתי כאן בבלוג על יתרונותיה הרבים של הרשת החברתית לצד חסרונותיה. לא העלתי בדעתי שארגיש סלידה כלשהי מהרשת ומהתנהלות האנשים בתוכה.  

האם כל אלה שהעלו פוסטים מסוג זה חשבו לפני כן? האם רצו רק להשמיע את דעתם בלי לקחת בחשבון מיהו הקהל שקורא? וכשהם כתבו, הם כתבו מתוך כאב ותסכול, אין לי כל ספק, אך האם הם לקחו בחשבון מה יהיו ההשלכות ביום שאחרי?

כל אחד שידע ולו את הפרט הכי קטן לגבי תקרית זו או אחרת, האצבעות מיד פנו אל המקלדת, כדי להוכיח: "הנה, אני יודע לפני כולם". אותו אחד, האם הוא עצר לרגע וחשב על השיקולים מאחורי המשפט: "לא הותר לפרסום"? האם לא כאב הלב כאשר קראנו שמשפחות גילו על מות יקיריהם מהרשת עוד לפני שקצין נפגעים דפק על דלתם. הלב כאב, אך זה לא מנע מאיתנו לרשום זאת שוב ושוב. 

כשאתה נמצא, פיסית, בחברת אנשים ומעביר מסר, המסר יעבור לעוד מספר אנשים בודדים. כאשר אתה מעביר הודעה קבוצתית המסר יעבור למספר אנשים גדול יותר, כאשר כתבת פוסט ברשת חברתית גדולה יותר, הדבר יגיע לאלפי אנשים (שאינך מכיר). ואולי בעצם, אנחנו מעזים לומר/לכתוב דברים שלא נעז לומר בעל פה מסיבה כזו או אחרת. האם כשאני כותב את הדברים אני פוגע פחות/יותר אם אומר לאדם את דעותיי פיסית?
האם בכלל יש הבדל בין מה שקורה במציאות לבין מה שקורה ברשת החברתית? האם הרשת החברתית משקפת את המציאות או מקצינה אותה? 

בחודש האחרון העלתי פוסטים בודדים לרשת החברתית, אף אחד מהם לא צדד בצד כלשהו. לא העלתי אותם במטרה "להתחרות" על לייקים ותגובות מול פוסטים אחרים. רק אמרתי את דעתי. מיותר לציין שההתייחסות לפוסטים שלי הייתה פחותה אלמלא הייתי מעלה פוסט בו היה מופיע סוג של גינוי אלימות כלשהי. ובאמת אינני יודעת למה, האם אני "פחות אהודה" כי אני לא חושבת כמו רוב האנשים? האם אנחנו עדים לצד המכוער של הטכנולוגיה דווקא בזמן מלחמה, שבו אנו אמורים להתלכד ולהיות גוף אחד?



תמונת המצב שהצגתי בפוסט זה מציגה את השימוש השלילי בטכנולוגיה מסוג זה. 
ולכל השאלות שהצגתי, אין לי באמת תשובה. והשאלה האם ניתן לחקור זאת.
נותרתי מוטרדת וברגשות מעורבים עם ההתנסות של החודש האחרון. 
אני מודעת לכוחה החיובי של הרשת החברתית לצד חסרונותיה, ויודעת שכל אדם אחראי למעשיו. יודעת שנקודת המבט שלי בהתייחסות לדברים שנכתבים על ידי אחרים היא באחריותי והיא הקובעת. אך האם כולם נוהגים וינהגו כמוני?

ועוד לא התחלתי לדבר אפילו על השפעת הדבר על החינוך בישראל.....

בתפילה לשלום...


יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

״תתארו לכם עולם...״

תתארו לכם... 
עולם בו אתם נפגשים בחדר אחד עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת.
עולם בו אתם קובעים שעה ונכנסים כולכם לאותו החדר מדברים על כל מה שאתם רוצים.
עולם בו אתם אפילו יכולים לראות אחד את השני וכל אחד מכם נמצא בבית שלו, בארץ אחרת...
העולם הזה הוא לא דמיוני, קוראים לו עולם וירטואלי ויש לו כמה וכמה גרסאות: צ׳אט, הנגאוט, סקייפ, וואטסאפ ועוד.. לכל אלו יש שימושים רבים ואפילו נכנסו לשימוש בתחום ההוראה בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

אין ספק שכניסתו של ה- web 2.0 לחיינו הפך אותם למאתגרים יותר, למעניינים יותר. הקלות והפשטות בה ניתן להגיע לכל דבר (כמעט), לשוחח עם אנשים בצ'אט קולי כאילו הם כאן לידך.

אבל..
תתארו לכם..
עולם בו אתם נפגשים עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת,
קובעים שעה, מתחברים למחשב, מקישים קוד בטלפון 
והעולם הווירטואלי הופך לעולם פיזי. ובמילים אחרות: cyber space.
נפגשים פיזית בתוך הרשת!?!?

טוב.. נו.. דברים כאלה קורים (כרגע) רק באגדות/בסרטים/בטלוויזיה.
יש סדרה לילדים (וגם לי) שנקראת ״בנות ברשת״.
בסדרה מסופר על שלוש בנות שלמדו יחד שנה בסינגפור. בתום השנה, הבנות נאלצות לחזור כל אחת אל מולדתה (סינגפור, גרמניה ואוסטרליה). הן מקימות חדר צ'אט רק שלהן וקובעות להפגש בתאריך מסוים ושעה מסוימת. לאחר שמקישות קוד בטלפון, בעזרת מתח חשמל הן מועברות לחדר הנמצא ברשת ומשם הן מטיילות בעולם. 


אז נכון שמעשית הדברים האלה לא יכולים להתרחש, אבל למה לא לקחת את זה ולהשתמש בזה עם התלמידים שלנו? בואו נפתח את הדימיון שלהם. יש לנו כלים נהדרים ברשת וצריך רק להשתמש בהם. לנסות לפתוח את הראש ולהפליג עם התלמידים לארץ הדימיון. אני מאמינה כי הלמידה שלהם תהיה משמעותית יותר. 

תקחו לדוגמא נושא מסוים אותו אתם רוצים ללמד, תנו להם משימת חקר על הנושא, בעזרת המידע שיביאו, תבנו עולם וירטואלי בהקשר לנושא ועם הדימיון המפותח של התלמידים (שאצלנו הוא די כבה) הם בהחלט ירגישו שהם נמצאים בעולם האמיתי. 
תמיד אומרים שעלינו המורים לפתח את המוטיבציה ללמידה אצל התלמיד, אך אם לא נצליח לפתח לומד יצירתי, לומד שחושב, לומד שמשתמש בדימיון, לא נוכל לפתח אצלו מוטיבציה. 
ועולם ה- web 2.0 יכול להקל עלינו ולגעת בתלמידים.




ניסיתי למצוא סרטון מהסדרה ומצאתי רק בשפה האיטלקית. 
ואגב, תשתדלו לא לחפש את שם הסדרה בבית על כל צירופיה השונים (מגיעים למקומות... - אבל זה לפוסט אחר :) ).

יום שני, 1 ביולי 2013

פייסבוק בכיתה.. כן? לא? למה לא....

בתקופה האחרונה אנו נחשפים לכתבות ומאמרים שונים בנושא שילוב הפייסבוק בכיתה. 
לא פעם דנו בשיעורים במכללה על הנושא, הצגנו בעד ונגד ואנו אף חווים התנסות יומיומית בקבוצות הסגורות. 

היום בבוקר ראיתי סטטוס בפייסבוק של קרובת משפחה שלי.
וזו ההודעה (מצורפת גם בסוף כמלל):
מעבר לכך שמה שכתבה ריגש אותי מאוד, התפיסה שלה, שלא שוללת לגמרי את קיום הרשת החברתית למרות שאינה מסתדרת עימה, משכה אותי מאוד.
בעצם במילים שלה, היא סיכמה במדויק (ובלי להתכוון) את כל הדיונים סביב שילוב הרשת החברתית עם התלמידים בכיתה.

לי אישית, נוח יותר "להביא את עצמי" בקבוצות הלמידה הסגורות מאשר במליאה בקורסים השונים. אני מרגישה שכך אני מצליחה להגיע לכולם (גם אם לא מגיבים לדברים שכתבתי). הגיגים למיניהם, כלים שמצאתי ברשת, כנסים עתידיים/רשמים מכנסים שנכחתי בהם- אני מניחה שכך אני "חושפת את עצמי" בדרכים אחרות. כמו כן, מצידו השני של המטבע, אני גם נחשפת לאחרים, אני נחשפת לעולם אחר שלא הכרתי- הידע וההתנסות של האחרים.

ואם נתייחס לצד של התלמידים, אז נכון ש"אין תחליף למבט עיניים...", אך ישנם תלמידים שדווקא זה מרתיע אותם (ולפעמים גם אותנו, המבוגרים), ילדים מופנמים וחסרי ביטחון שרוצים לתקשר עם חבריהם ומתקשים מאוד ולפי קרובת המשפחה שלי "אין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא". ואני רק יכולה לומר, שהלוואי והיה לי הכלי הזה כאשר הייתי צעירה יותר...

קראתי פוסט נהדר של מאיה בן אמוץ, רשתות חברתיות וחינוך- הילכו שניהם יחד? בו היא מציינת כי "הרשת החברתית כשלעצמה עונה על צורך בסיסי, כמעט אבולוציוני של  של האדם: תקשורת וחיפוש אחר קידמה".
גם הסטטוס שצירפתי מהפייסבוק מתייחס ל"רשת החברתית ככלי להביע את עצמך" גם בחינוך, הן התלמיד והן המורה יכולים למצוא ברשת החברתית את המקום "להשמיע את קולם" כל אחד ממקומו הוא.

כמו כן בסטטוס מהפייסבוק מצויין: "עד כמה אני מביאה את עצמי...זו שאלה אחרת" וכן "הבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".. כלומר: גבולות ברורים. בהקשר לחינוך, מאיה בן אמוץ סיכמה: "פתיחת פרופיל תחום וייעודי עבור משתתפי הקבוצה בלבד מגדירה מראש את גבולות הגיזרה עבור שני הצדדים והתועלת בשימוש נכון יכולה להיות אדירה. החל משליחת קישורים לאתרים שיכולים לסייע להרחיב תחומי דעת, דרך שימוש במדיה כפורום לכל דבר בו התלמידים נעזרים זה בזה"


עם התלמידים בבית ספרי לצערי לעולם לא אוכל להשתמש ברשת החברתית ללמידה, לכן ההשוואה שהצגתי כאן בין הסטטוס בפייסבוק והרשומה של מאיה בן אמוץ היא על סמך ההתנסות האישית שלי בקבוצות הסגורות של הסטודנטים ושל המרצים.





ציטוט של ההודעה:
"הרבה זמן התלבטתי אם להיות שותפה לרשת החברתית . אין לי שמץ של ספק שביחסים עם בני אדם אין תחליף למבט עיניים אוהב, מקבל ומעריך לנגיעה רכה שמרנינה את הלב ונותנת כוח שלא לדבר על חיבוק. יחד עם זאת אני מודעת להיותי חיה במאה 21 ולמה שמציעה לי המאה הזאת. ברשת החברתית אתה יכול להביא את עצמך ולקבל לייקים מכל מיני אנשים ואין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא. עד כמה אני מביאה את עצמי ..... זו שאלה אחרת.
בסך הכל צריך להתייחס לרשת החברתית ככלי כמו להביע את עצמך באומנות למשל ,שם אפשר לחשוף את עצמך בדרך לגמרי אחרת. אין הכלים סותרים אחד את השני והבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".

יום שני, 6 במאי 2013

"למה יש לי רק 5 צפיות??"

לפני כשבועיים הבכורה שלי בת ה- 7.5 נשארה לישון אצל הורי.
בזמן שהותה שם לקחה אייפד, צילמה את עצמה בסרטון וביקשה מאחי הצעיר שיעלה אותו ל- YouTube.
כאשר הגענו לאסוף אותה, היא הודיעה בשמחה: "גם לי יש סרטון ב- YouTube".
האמת, לא ממש אהבתי את הרעיון שהבת שלי העלתה סרטון לרשת בלי שראיתי אותו לפני כן, בלי שעברה "בקרת הורים" או עברה איזושהי שיחה על סכנות ברשת. צפיתי בסרטון והסכמתי שתשאיר אותו.

לאחר שלושה ימים, ניגשה אלי בעצב: "אמא, יש לי רק חמש צפיות, למה?? XXX אמרה שלה יש יותר".


ושוב התהיות והשאלות, מה השיתופיות עושה לנו? לילדים שלנו, לתלמידים שלנו?
הרבה אומרים כי כישורים חברתיים די נעלמים להם מאז נכנסה לחייהם הטכנולוגיה,אך התחושה היא כי הכל הועתק כמו שהוא גם לשם. החבורות, הלחץ החברתי, התחרותיות, ההישגיות, החברויות, האלימות (המילולית בעיקר).
גם אצלנו פורסמו בשבוע האחרון בקבוצה בפייסבוק כמה תמונות ובעקבותיהן דיונים האם הילדות שלנו מאושרת יותר משל ילדנו או לא. 

גם הכישורים החברתיים, גם הביטחון העצמי- שניהם חשובים לא פחות מההוראה בכיתה, ממקצועות הליבה, ממיצבים.
לא לחינם מתקיים כל שנה "שבוע האינטרנט הבטוח", אך האם זה מספיק? 
לפני שנתיים (תשע"א, 2011) הנושא היה "כולה לייק" ועסק בעיקר בנושא הרשתות החברתיות. במשך שבוע הציגו את הסכנות ברשת.
ושאלתי היא:
למה לא לעסוק בזה יותר? למה לא ללמד ולספר על משמעות כפתור ה"לייק"? שלחיצה על הכפתור אינה סתמית ולה משמעויות רבות ולא תמיד חיוביות. שלא כל מי שלוחץ על הכפתור הוא בהכרח חבר..
נכון שהרשת מאפשרת אך בעולם הזה יש צורך במשנה זהירות, פיתוח חשיבה ביקורתית בכל פעולה שנעשה ובכל פעולה שאחרים עושים.
שלפני פרסום כלשהו, יש לחשוב טוב:

  • האם אני מוכן שכולם יראו מה שכתבתי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בחברים שלי?
  • האם ניסחתי נכון את דבריי?

איפה אנחנו ההורים? איפה הצוותים החינוכיים? למה לא להקדיש יום בחודש במקום שבוע בשנה?
במקום בו משרד החינוך מעודד מורים לפתוח קבוצות עם תלמידים בפייסבוק, בעולם עתיר ידע שכולו חשוף ומשותף ברשת, במערכת בה אנו מעודדים ומכוונים את התלמידים לחקור ולחפש בעצמם, האם מספיק שבוע בשנה?