‏הצגת רשומות עם תוויות פייסבוק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פייסבוק. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

זהו פוסט אחרי מלחמה...

קשה לחשוב לאחרונה, בטח ובטח קשה לכתוב. הניסיון בכל זאת להתעסק בשגרה, לא תמיד צלח.
להתעורר בבוקר לפני כולם, לשבת מול המחשב עם כוס הקפה, להתעדכן בעובר על חבריי, להתעדכן מקצועית בחידוש האחרון- כל זאת הפך עבורי דבר מתיש, מדכא ובעיקר מאכזב.
הרשת החברתית שלי הפכה לזירת קרב!!

הרשת החברתית, שכוחה הוא עצום, מרגשת אותנו לא פעם ולא פעמיים: החל מאיסוף תרומות, עזרה לנזקקים, סטודנט שהקים קבוצה למען תושבי הדרום וממש בתחילתה של המלחמה התרגשנו מכוחה של הרשת החברתית כאשר ארגנו לילדה מתוקה מסיבת יום הולדת שלא תשכח. לצד התארגנות לטובת החיילים הנלחמים, לטובת סוחרים מהדרום.

אך עד מהרה, נדחקו לפינה ונבלעו כל אותם המעשים הטובים ופינו את מקומם (בעל כורחם) לקללות, משפטי גזענות, משפטי נאצה, סרטונים, תמונות.... אחרי כל אזעקה שנשמעה נכתבו "איחולים" שלצערי הכלילו אוכלוסיות שלמות.... חודש שלם שכל יום ביומו הזדעזעתי מחדש.

לא פעם כתבתי כאן בבלוג על יתרונותיה הרבים של הרשת החברתית לצד חסרונותיה. לא העלתי בדעתי שארגיש סלידה כלשהי מהרשת ומהתנהלות האנשים בתוכה.  

האם כל אלה שהעלו פוסטים מסוג זה חשבו לפני כן? האם רצו רק להשמיע את דעתם בלי לקחת בחשבון מיהו הקהל שקורא? וכשהם כתבו, הם כתבו מתוך כאב ותסכול, אין לי כל ספק, אך האם הם לקחו בחשבון מה יהיו ההשלכות ביום שאחרי?

כל אחד שידע ולו את הפרט הכי קטן לגבי תקרית זו או אחרת, האצבעות מיד פנו אל המקלדת, כדי להוכיח: "הנה, אני יודע לפני כולם". אותו אחד, האם הוא עצר לרגע וחשב על השיקולים מאחורי המשפט: "לא הותר לפרסום"? האם לא כאב הלב כאשר קראנו שמשפחות גילו על מות יקיריהם מהרשת עוד לפני שקצין נפגעים דפק על דלתם. הלב כאב, אך זה לא מנע מאיתנו לרשום זאת שוב ושוב. 

כשאתה נמצא, פיסית, בחברת אנשים ומעביר מסר, המסר יעבור לעוד מספר אנשים בודדים. כאשר אתה מעביר הודעה קבוצתית המסר יעבור למספר אנשים גדול יותר, כאשר כתבת פוסט ברשת חברתית גדולה יותר, הדבר יגיע לאלפי אנשים (שאינך מכיר). ואולי בעצם, אנחנו מעזים לומר/לכתוב דברים שלא נעז לומר בעל פה מסיבה כזו או אחרת. האם כשאני כותב את הדברים אני פוגע פחות/יותר אם אומר לאדם את דעותיי פיסית?
האם בכלל יש הבדל בין מה שקורה במציאות לבין מה שקורה ברשת החברתית? האם הרשת החברתית משקפת את המציאות או מקצינה אותה? 

בחודש האחרון העלתי פוסטים בודדים לרשת החברתית, אף אחד מהם לא צדד בצד כלשהו. לא העלתי אותם במטרה "להתחרות" על לייקים ותגובות מול פוסטים אחרים. רק אמרתי את דעתי. מיותר לציין שההתייחסות לפוסטים שלי הייתה פחותה אלמלא הייתי מעלה פוסט בו היה מופיע סוג של גינוי אלימות כלשהי. ובאמת אינני יודעת למה, האם אני "פחות אהודה" כי אני לא חושבת כמו רוב האנשים? האם אנחנו עדים לצד המכוער של הטכנולוגיה דווקא בזמן מלחמה, שבו אנו אמורים להתלכד ולהיות גוף אחד?



תמונת המצב שהצגתי בפוסט זה מציגה את השימוש השלילי בטכנולוגיה מסוג זה. 
ולכל השאלות שהצגתי, אין לי באמת תשובה. והשאלה האם ניתן לחקור זאת.
נותרתי מוטרדת וברגשות מעורבים עם ההתנסות של החודש האחרון. 
אני מודעת לכוחה החיובי של הרשת החברתית לצד חסרונותיה, ויודעת שכל אדם אחראי למעשיו. יודעת שנקודת המבט שלי בהתייחסות לדברים שנכתבים על ידי אחרים היא באחריותי והיא הקובעת. אך האם כולם נוהגים וינהגו כמוני?

ועוד לא התחלתי לדבר אפילו על השפעת הדבר על החינוך בישראל.....

בתפילה לשלום...


יום שישי, 10 בינואר 2014

הצטרפתי למאאמזון




בכל זאת ולפני הכל, אני קודם כל אמא לשני ילדים מקסימים. 
אז איך ייתכן שכל הקבוצות בפייסבוק אליהן אני משתייכת קשורות רק לצד המקצועי שלי?
הצטרפתי לפני שבוע לשלוש קבוצות פייסבוק של אמהות. שתי קבוצות הן של אמהות מהעיר בה אני גרה וקבוצה אחת "מאמאזון" המפורסמת.
כבר ברגע הראשון חוויתי דז'ה וו של לפחות 10 שנים אחרונה. אין פורום בו לא הייתי חברה ופעילה. פורומים בתחום האישי והמקצועי. לכל פורום היה לי משתמש אחר, עם כינוי אחר, עם חתימה אחרת. המעבר האינטנסיבי בין "התפקידים" כמעט כמו בחיים האישיים. עד שהגיע הרגע ונתנו לי לנהל את אחד הפורומים בו הייתי חברה. והיופי היה, יכולתי לחבוש כמה כובעים בלי שידעו שהכובע הזה והכובע השני הם אותו אדם. 
את הפורומים נטשתי מזמן, לא יודעת אם עקב כניסתו של הפייסבוק לחיינו או שקודם לכן.
הפוסטים במאמאזון הזכירו לי בעצם אסופת מספר פורומים בנושאים השונים שהייתי חברה בהם למקום אחד בלבד. האם זו התייעלות? או בעצם הצפה? ועצם החשיפה הזו שמופיעים בשם המלא שלנו, עם תמונה טובה יותר מהאנונימיות שהצגנו בזמנו בפורומים? האם "הקלות" ו"הזמינות" שיש בפייסבוק מקלה על ההתמצאות כאשר מחפשים מידע?
מתוך סקרנות, הכנתי טופס עם שאלה אחת (*) ופרסמתי אותו בשלושת הקבוצות. ממעט התגובות שקיבלתי (כי הפוסט שלי נעלם בתוך כל ה"הצפה"), הבנתי שאין תשובה ברורה אחת לגבי יתרונות וחסרונות.
חזרתי לפורומים בהם הייתי חברה לראות האם ישנה ירידה בפעילות. להפתעתי, רמת הפעילות נשארה דומה. 

ומה לגבי החינוך? 
בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה, עד לא מזמן עשו שימוש באתר מיועד (אתר כיתה/אתר קורס) כמערכת למידה, לשם הועלו חומרי הלמידה, התבצעו דיונים בפורומים מיועדים. לאחרונה נעשה שימוש גם בקבוצה סגורה בפייסבוק. 

מהי הסביבה הנוחה ביותר? מה הסביבה היעילה ביותר? 
פורום הלימודים הוא לרוב פורמלי, יש מנהל, החומר מאורגן בצורה היררכית של תכנים. אפשרויות השיתוף וההשתתפות הן פחות אקטיביות והופכות את הפורום לרוב למקור בצריכת מידע. 
הדינמיקה והאקטיביות בקבוצת הפייסבוק היא רבה יותר. הפייסבוק מראשיתו אינו נועד לסביבה לימודית ומגיע מהעולם האישי והחברתי של המשתמש. כאשר למידה ברשת חברתית מובנית על תיאוריית הלמידה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית בה מתרחשת הבניה של ידע על ידי אינטראקציה בין הלומד לסביבה שלו. 
אפיק התקשורת בין המורה ללומד ובין הלומד לחבריו הוא קל יותר ומתבסס על שיתוף ושיתופיות. המטלות הן אותנטיות ולא מובנות, ניתן ליצור קישורים בין תחומי הלימוד, מתקיימת למידה רב תחומית. (קורץ, 2013 ; אייל, 2013). 

האם יש צורך לבחור רק בסביבה אחת?
הוכח כי שילוב קבוצה סגורה בפייסבוק בלמידה הופכת את הלמידה לאפקטיבית יותר ומשמעותית יותר עבור הלומד וכי יש למנף את הדינמיות שלה להפעלת תהליכי הוראה הדורשים אינטראקטיביות בין לומדים ללומדים ובין לומדים למרצים (מישר-טל, קורץ ופיטרסה, 2012).
אך האם נחייב לומד ליצור משתמש בפייסבוק רק לצורך למידה? ומה עם מתנגדי הפייסבוק? האם נפספס אותם? 
לפי קורץ (2013), ממחקר שבחן עמדות סטודנטים כלפי שילוב קבוצות סגורות כמרחב לימודי במשולב עם אתר קורס נמצא כי הקבוצה הסגורה יכולה להוות אפיק משלים לתהליך הלימודי להרחבה בתכני הקורס וכאפיק תקשורת בין הסטודנטים לבין עצמם ועם סגל ההוראה.  על פי ממצאי המחקר, הסטודנטים מקדמים בברכה את השימוש באפיק זה המהווה עבור חלקם הגדול סביבת חיים ידועה ומוכרת  וזאת, מבלי לוותר על אתר הקורס המסורתי שעיקר חשיבותו בהיותו מאגר מובנה ומעודכן של תכני למידה.

לי אישית הפייסבוק פתח אפיקים רחבים יותר מהפורומים המסורתיים. הנוחות שהכל נמצא במקום אחד ובפורמט אחד ואין צורך להתנייד בין פורום לפורום מאתר לאתר- הכל נמצא על הקיר שלי. הקבוצות המעניינות אותי הוגדרו בקבלת התראות בכל פעם שמפורסם פוסט, על מנת לא לפספס. הבחירה היא שלי מה לעשות עם המידע, האם רק לצרוך אותו? האם לשתף אותו? האם לנתח אותו ולהביא לאחר מכן משהו משלי? את הביזור שמזמנת הרשת החברתית ניתן לתעל לאפיקים חיוביים יותר, גם בחינוך. 
החופש לפרסם ולשתף דברים הוא בידיים שלי, כל התוכן פתוח וזמין. 



* את התגובות לסקר שפרסמתי ניתן לראות לאחר מילוי הטופס. 


אייל, ל. (2013): חדשנות פדגוגית וטכנולוגיות למידה. מצגת שיעור (אוחזר ב- 10 לינואר 2014).
מישר-טל, ח', קורץ ג' ופיטרסה, א' (2012): קבוצות לימוד בפייסבוק - תחליף למערכת ניהול למידה?  מקרה בוחן ראשון באקדמיה הישראלית.   כנס צ'ייס, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
קורץ, ג' (2013): שילוב פייסבוק בהוראה אקדמית. בתוך: נ' נוצר (עורכת). להצליח בהוראה אקדמית, אור יהודה: המרכז ללימודים אקדמיים.

יום שני, 1 ביולי 2013

פייסבוק בכיתה.. כן? לא? למה לא....

בתקופה האחרונה אנו נחשפים לכתבות ומאמרים שונים בנושא שילוב הפייסבוק בכיתה. 
לא פעם דנו בשיעורים במכללה על הנושא, הצגנו בעד ונגד ואנו אף חווים התנסות יומיומית בקבוצות הסגורות. 

היום בבוקר ראיתי סטטוס בפייסבוק של קרובת משפחה שלי.
וזו ההודעה (מצורפת גם בסוף כמלל):
מעבר לכך שמה שכתבה ריגש אותי מאוד, התפיסה שלה, שלא שוללת לגמרי את קיום הרשת החברתית למרות שאינה מסתדרת עימה, משכה אותי מאוד.
בעצם במילים שלה, היא סיכמה במדויק (ובלי להתכוון) את כל הדיונים סביב שילוב הרשת החברתית עם התלמידים בכיתה.

לי אישית, נוח יותר "להביא את עצמי" בקבוצות הלמידה הסגורות מאשר במליאה בקורסים השונים. אני מרגישה שכך אני מצליחה להגיע לכולם (גם אם לא מגיבים לדברים שכתבתי). הגיגים למיניהם, כלים שמצאתי ברשת, כנסים עתידיים/רשמים מכנסים שנכחתי בהם- אני מניחה שכך אני "חושפת את עצמי" בדרכים אחרות. כמו כן, מצידו השני של המטבע, אני גם נחשפת לאחרים, אני נחשפת לעולם אחר שלא הכרתי- הידע וההתנסות של האחרים.

ואם נתייחס לצד של התלמידים, אז נכון ש"אין תחליף למבט עיניים...", אך ישנם תלמידים שדווקא זה מרתיע אותם (ולפעמים גם אותנו, המבוגרים), ילדים מופנמים וחסרי ביטחון שרוצים לתקשר עם חבריהם ומתקשים מאוד ולפי קרובת המשפחה שלי "אין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא". ואני רק יכולה לומר, שהלוואי והיה לי הכלי הזה כאשר הייתי צעירה יותר...

קראתי פוסט נהדר של מאיה בן אמוץ, רשתות חברתיות וחינוך- הילכו שניהם יחד? בו היא מציינת כי "הרשת החברתית כשלעצמה עונה על צורך בסיסי, כמעט אבולוציוני של  של האדם: תקשורת וחיפוש אחר קידמה".
גם הסטטוס שצירפתי מהפייסבוק מתייחס ל"רשת החברתית ככלי להביע את עצמך" גם בחינוך, הן התלמיד והן המורה יכולים למצוא ברשת החברתית את המקום "להשמיע את קולם" כל אחד ממקומו הוא.

כמו כן בסטטוס מהפייסבוק מצויין: "עד כמה אני מביאה את עצמי...זו שאלה אחרת" וכן "הבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".. כלומר: גבולות ברורים. בהקשר לחינוך, מאיה בן אמוץ סיכמה: "פתיחת פרופיל תחום וייעודי עבור משתתפי הקבוצה בלבד מגדירה מראש את גבולות הגיזרה עבור שני הצדדים והתועלת בשימוש נכון יכולה להיות אדירה. החל משליחת קישורים לאתרים שיכולים לסייע להרחיב תחומי דעת, דרך שימוש במדיה כפורום לכל דבר בו התלמידים נעזרים זה בזה"


עם התלמידים בבית ספרי לצערי לעולם לא אוכל להשתמש ברשת החברתית ללמידה, לכן ההשוואה שהצגתי כאן בין הסטטוס בפייסבוק והרשומה של מאיה בן אמוץ היא על סמך ההתנסות האישית שלי בקבוצות הסגורות של הסטודנטים ושל המרצים.





ציטוט של ההודעה:
"הרבה זמן התלבטתי אם להיות שותפה לרשת החברתית . אין לי שמץ של ספק שביחסים עם בני אדם אין תחליף למבט עיניים אוהב, מקבל ומעריך לנגיעה רכה שמרנינה את הלב ונותנת כוח שלא לדבר על חיבוק. יחד עם זאת אני מודעת להיותי חיה במאה 21 ולמה שמציעה לי המאה הזאת. ברשת החברתית אתה יכול להביא את עצמך ולקבל לייקים מכל מיני אנשים ואין אדם שלא זקוק להכרה ותגובה למה שהוא מביא. עד כמה אני מביאה את עצמי ..... זו שאלה אחרת.
בסך הכל צריך להתייחס לרשת החברתית ככלי כמו להביע את עצמך באומנות למשל ,שם אפשר לחשוף את עצמך בדרך לגמרי אחרת. אין הכלים סותרים אחד את השני והבחירה במה להשתמש ועד כמה היא בידי".

יום שני, 6 במאי 2013

"למה יש לי רק 5 צפיות??"

לפני כשבועיים הבכורה שלי בת ה- 7.5 נשארה לישון אצל הורי.
בזמן שהותה שם לקחה אייפד, צילמה את עצמה בסרטון וביקשה מאחי הצעיר שיעלה אותו ל- YouTube.
כאשר הגענו לאסוף אותה, היא הודיעה בשמחה: "גם לי יש סרטון ב- YouTube".
האמת, לא ממש אהבתי את הרעיון שהבת שלי העלתה סרטון לרשת בלי שראיתי אותו לפני כן, בלי שעברה "בקרת הורים" או עברה איזושהי שיחה על סכנות ברשת. צפיתי בסרטון והסכמתי שתשאיר אותו.

לאחר שלושה ימים, ניגשה אלי בעצב: "אמא, יש לי רק חמש צפיות, למה?? XXX אמרה שלה יש יותר".


ושוב התהיות והשאלות, מה השיתופיות עושה לנו? לילדים שלנו, לתלמידים שלנו?
הרבה אומרים כי כישורים חברתיים די נעלמים להם מאז נכנסה לחייהם הטכנולוגיה,אך התחושה היא כי הכל הועתק כמו שהוא גם לשם. החבורות, הלחץ החברתי, התחרותיות, ההישגיות, החברויות, האלימות (המילולית בעיקר).
גם אצלנו פורסמו בשבוע האחרון בקבוצה בפייסבוק כמה תמונות ובעקבותיהן דיונים האם הילדות שלנו מאושרת יותר משל ילדנו או לא. 

גם הכישורים החברתיים, גם הביטחון העצמי- שניהם חשובים לא פחות מההוראה בכיתה, ממקצועות הליבה, ממיצבים.
לא לחינם מתקיים כל שנה "שבוע האינטרנט הבטוח", אך האם זה מספיק? 
לפני שנתיים (תשע"א, 2011) הנושא היה "כולה לייק" ועסק בעיקר בנושא הרשתות החברתיות. במשך שבוע הציגו את הסכנות ברשת.
ושאלתי היא:
למה לא לעסוק בזה יותר? למה לא ללמד ולספר על משמעות כפתור ה"לייק"? שלחיצה על הכפתור אינה סתמית ולה משמעויות רבות ולא תמיד חיוביות. שלא כל מי שלוחץ על הכפתור הוא בהכרח חבר..
נכון שהרשת מאפשרת אך בעולם הזה יש צורך במשנה זהירות, פיתוח חשיבה ביקורתית בכל פעולה שנעשה ובכל פעולה שאחרים עושים.
שלפני פרסום כלשהו, יש לחשוב טוב:

  • האם אני מוכן שכולם יראו מה שכתבתי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בי?
  • האם מה שאכתוב עלול לפגוע בחברים שלי?
  • האם ניסחתי נכון את דבריי?

איפה אנחנו ההורים? איפה הצוותים החינוכיים? למה לא להקדיש יום בחודש במקום שבוע בשנה?
במקום בו משרד החינוך מעודד מורים לפתוח קבוצות עם תלמידים בפייסבוק, בעולם עתיר ידע שכולו חשוף ומשותף ברשת, במערכת בה אנו מעודדים ומכוונים את התלמידים לחקור ולחפש בעצמם, האם מספיק שבוע בשנה?