"ילדים ילמדו לעשות מה שהם רוצים לעשות" - סוגאטה מיטרה

סקרנות של ילדים.. איזה דבר נפלא..

דרכה הם חוקרים, מגלים ולומדים.. ממש מחודשי חייהם הראשונים...

הם יצירתיים, חולמים, מדמיינים... הכל מהסקרנות..

אבל למה אנחנו (המבוגרים, מערכת החינוך, החברה..) מדכאים אותה,

מנסים להפוך את התלמידים לרובוטים בעלי תכונות דומות בכל העולם,

ולא מסתכלים על הייחודיות והיכולת של כל אחד ואחד מתלמידינו. 

אי אפשר להתעלם מהסקרנות שלהם, ורצוי אף "לנצל" אותה בכיתה..

פרופסור סוגאטה מיטרה האמין בזה, הגיע לשכונת עוני בניו-דלהי בשנת 1999, התקין מחשב בקיר, ללא הדרכה, תיווך או למידה והלך.

ילדי השכונה, שמעולם לא ראו מחשב מימיהם או גלשו באינטרנט, אינם יודעים את שפת האנגלית ואולי אפילו לא יודעים קרוא וכתוב. אותם ילדים, ניגשו אל המחשב בחנו אותו מכל הכיוונים, וכעבור כמה שעות גלשו באינטרנט, לימדו אחד את השני.. 

את אותו ניסוי עשה בכפר מרוחק מדלהי וכעבור כמה חודשים, מצא את ילדי הכפר משחקים במחשב. ואף ביקשו "מעבד מהיר יותר ועכבר טוב יותר". והסבירו: "נתת לנו מכונה שעובדת רק באנגלית, אז היינו צריכים ללמד את עצמנו אנגלית כדי להשתמש בה".

הוא המשיך לבדוק איזורים נוספים ואף בדק ידע בביוכימיה וגילה קפיצה מ-0% ל-30% תוך חודשיים. בהמשך צרף לאותם ילדים בחורה בת 22 שתפקידה היה לומר להם: "וואו! איך עשיתם את זה?". לאחר חודשיים הציון קפץ ל-50%.

פרופסור מיטרה הוכיח כי לילד יכולת ללמוד בעצמו, לסקרן את עצמו ולפתח לימוד עצמי.

כאשר צפיתי בהרצאה לראשונה, עוררה בי השאלה המרכזית: אז מה בעצם תפקיד המבוגר בלמידה? אם הוכח כי לילדים יכולת למידה עצמית, עד כדי למידה עצמית של מיומנויות מחשב, DNA, מולקולות ועוד.. איפה אנחנו? מה תפקידנו? האם נוכחות מבוגר היא צורך הכרחי ללמידה? ובכלל, איך אנחנו יכולים לקחת את הניסוי של מיטרה ולהעביר אותו לכיתה? איך אנחנו כאנשי חינוך נאפשר למידה עצמית?

כאשר חשבתי יותר לעומק על השאלה הבנתי כי יש צורך קודם לכן להגדיר מיהו ה"מבוגר", האם בהכרח המורה? האם בהכרח ההורים? ברור לי שלא! הבנתי כי ה"מבוגר" הוא בעצם בעל הסמכות בעיני הלומד, לדוגמא: בניסוי של מיטרה, האח בן ה- 8 שימש כ"מבוגר" לאחותו בת ה- 6. 
האם המצאות המבוגר היא תנאי הכרחי ללמידה? לדעתי, לא! הילדים יכולים ללמוד לבדם. אך חשובה הימצאותו של "המבוגר האחראי" ולו רק לשם העצמה. לומר את המילה הטובה, לחזק את התלמיד/הילד, לפתח את היצירתיות שלו להביל אותו אל שלבים מתקדמים יותר של למידה ובכך לפתח למידה עצמית ובהחלט למידה משמעותית.

אז איך "נעתיק" את הניסוי של מיטרה לעבודה בכיתה? אחרי הרצאתו הבנתי את זה. לפני 5 שנים, לימדתי באחת הכיתות בבית הספר, תלמידים בני 18-20, רמה קוגניטיבית בינונית-נמוכה (בית ספר חינוך מיוחד פיגור בינוני-עמוק). בדרכי לבית הספר באחד מהימים, אספתי כמה העתקים מעיתון יומי חינמי. לאחר מפגש בוקר חילקתי להם את העיתונים וזרקתי לחלל הכיתה את המילה: "אקטואליה".  עברנו על הכתבות בעיתון בניהן כתבות על החזרת גופות החיילים גולדווסר ורגב ז"ל ובמקביל כתבות על האולימפיאדה בבייג'ינג. 
התלמידים, שרובם לא החזיקו עיתון מימיהם, שאינם יודעים לקרוא (וגם לא יידעו), דרך תמונות, דרך מבטים של הדמויות מהעיתון. עם אותם התלמידים, התפתח דיון מעמיק על כל אחד ואחד מהנושאים. זה היה מאותם השיעורים שלא מתכננים מראש, שבאים מהתלמידים. הדיון התפתח מתוכם, הם למדו מושגים שלא השתמשו בהם קודם. משמעות שונה למילה "שלום", למילה "אבל". 
התלמידים, בדרכם המיוחדת, איתרו את המידע, עיבדו אותו ובכך הפנימו אותו. 
אז, לא ידעתי "לקרוא לילד בשמו" היום אני יודעת שהתבצעה שם "למידה משמעותית".

להרצאה המלאה:

הטמעת טכנולוגיה בבית הספר- למה כל כך קשה?

במסגרת הלימודים בקורס "הערכת טכנולוגיות מידע וידע" של ד"ר אייל ליאת, למדנו על מחקר פעולה.
מטלת סיום הקורס היא לכתוב "מיני" הצעת מחקר מסוג מחקר פעולה (את בעיית המחקר ושאלת המחקר הגשנו עוד קודם).

לא התלבטתי אפילו לרגע אחד, נושא המחקר היה ברור לי: "הטמעת פדגוגיה חדשנית בבית הספר".והשאלה ממנה נגזרו שאר השאלות: כיצד אוכל לרתום את כלל המורים בבית ספרי לאמץ את הפדגוגיה המתוקשבת שבית הספר מפתח בימים אלה? נושא המתסכל אותי מאוד בשנים האחרונות, והשנה בעיקר.

בשנה"ל הנוכחית תופעל בבית הספר תכנית תקשוב עירונית ובה יצויד בית הספר בטכנולוגיה מתקדמת ובסביבות למידה. מניסיוני בעבר, כרכזת התקשוב הבית ספרית, ישנו קושי לרתום את צוות בית הספר לאמץ את הטכנולוגיה לשירות הפדגוגיה שלהם. מחשבי התקשורת שהכנסנו לפני כמה שנים עם תוכנת התקשורת, מכשיר ה"אופטימיוזיק" שאני היחידה שהצלחתי להתחבר אליו ובשנה שעברה שהוכנסו האייפדים. חדר מחשבים עם מקרן, חדר קלינאיות תקשורת מאובזר בטכנולוגיה הכי חדישה. ובכל זאת יכולה לספור על יד אחת את האנשים שיש להם את הלהט לגעת בכל זה. 

כאשר התפניתי לכתוב את בעיית המחקר בהרחבה, הבנתי עד כמה התסכול שלי גדול. ובעיקר מכיון שאיני יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק הקושי. אני בטוחה שהמכשולים מורכבים מכמה סיבות:

•      גיל הצוות.
•     מיומנות הצוות- תפעול של ציוד. 
•     ותק הצוות- דפוסי הוראה המושתתים היטב ולא מוכנים לשנותם.
•     טכנופוביה- חשש ופחד מהטכנולוגיה.
•     רמת המורכבות של אוכלוסיית בית הספר ההופכת לקשה משנה לשנה (פיגור בינוני-עמוק רב בעייתי).
•     חוסר האמונה שהטכנולוגיה תתרום לתהליך הלמידה.
•     המאמץ הרב הדרוש להכין חומרים (למרות שאת החומרים תמיד קיבלו ממני).

ולי, קשה לקבל את כל זה. מצד אחד מבינה את הפחד והחשש ומצד שני איני מבינה למה לא להפתח ולהתנסות וכך להווכח בתרומה? למה להתחבא מאחורי הפחד ומראש לפסול? והיו פעמים שהרגשתי שאני לבד! נלחמת בכולם. במקרים כאלה חשבתי להרים ידיים, אך אני לא טיפוס כזה. אני מיד חושבת על הצרכנים הכי חשובים והם התלמידים המדהימים שלנו. תמיד ניסיתי לעבוד עם בודדים, להדביק אותם בלהט העבודה. ושיעשו מעבר להפעלת מצגת או סרטון יוטיוב.

תוך כתיבת העבודה הבנתי עד כמה אני רוצה להמשיך איתה מעבר. אמנם עבודת הסמינריון שלי בתהליכי כתיבה (והיא איננה מסוג מחקר פעולה), אך הנושא חשוב לי מאוד ובמהלך הכתיבה הבחנתי שאיני כותבת עוד למען מטלת הסיום אלא למען יישום בשטח. תכנון הזמנים המדוקדק בהתאם למערך העבודה השוטף בבית הספר, הכנת הקרקע עוד בסוף שנה שעברה (מבלי לשים לב). 

אולי עצם כניסת תכנית התקשוב העירונית לבית ספרנו והפיכת בית הספר שלנו לפיילוט בחינוך המיוחד יחייב את המורים לעבור לפדגוגיה קצת אחרת, לא רק טיפולית. למרות שכשהדברים "מונחתים מלמעלה" ההתנגדות היא קשה יותר אצלנו (מניסיון). 

חייבת להמשיך עם זה הלאה! רוצה להמשיך עם זה הלאה! 

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון... ובידי הסמארטפון

השנה: 1993
המקום: בית ספר תיכון, אי שם בראשון לציון
כיתה: יא'
אני בדרכי לעוד יום לימודים שגרתי במגמת סוציולוגיה-כלכלה.
שיעור ראשון- כלכלה, המצריך רמה גבוהה במתמטיקה. אנחנו כבר בקיאים בכל המושגים: מחסור, עקומות, ביקוש והיצע, מסחר ועוד... מול העיניים רק תיאוריה ותיאוריה. מבחן הבגרות בפתח ואנחנו בלחץ... 

המורה נכנסת לכיתה ובלי בוקר טוב ובלי שלום: "להכניס מחברות וספרים ולהוציא סמארטפונים"
"?!?!?!"
המורה מחלקת אותנו לקבוצות עבודה וכל קבוצה צריכה "להקים" חברה משלה המציעה שירותים כלשהם לציבור. כולנו מתחילים לעבוד במרץ, מחליטים על שם לחברה ומטרה, מתחילים באיסוף נתונים. לפנינו הסמארטפונים המגלים לנו עולם נפלא שיכול לעזור לנו בפרויקט שלנו. רמת ההתרגשות בשמים, אין תלמיד שאינו משתתף. הלמידה היא שיתופית ומאתגרת ודרכה אנו מגלים על חברינו לקבוצה דברים שלא ידענו.
המשימה לא נגמרת בכיתה, ממשיכים במפגשים בבתים, מכינים מצגות, דוחות תקופתיים, מעצבים לוגו ואף בונים אתר "לחברה שלנו".. 
ובלי לשים לב, אנו מגלים שהשפה בה אנו מדברים ביננו מכילה את כל המושגים שלמדנו, אנו מפנימים את החומר הנלמד ופתאום מבחן הבגרות כבר לא מפחיד.

והנה אנו עומדים בפני הצגת "החברה שלנו" ו... התעוררתי...

התעוררתי בהרגשת פספוס מהולה בשמחה ותקווה. פספוס מכיוון שלא הייתה לי האפשרות ללמוד כך בזמנו. שמחה על כך שאנו נמצאים כעת בעולם בו האמצעים זמינים לנו וכל שנותר למורים הוא להשתמש בהם. ותקווה- שכאשר יגיע זמנם של ילדי, על פניהם תהיה התשוקה והשמחה שהייתה על פנינו בחלום.

בפתחה של שנת הלימודים הנוכחית, הופיעו כמה כתבות שליליות על שימוש בסמארטפונים בכיתה. הונחתו הוראות מכאן ומכאן. ישנם דעות רבות של בעד ונגד.
מהדורה מרכזית בערוץ חדשות הציגה מנהלים שמתגאים בחוקים הנוקשים שלהם. 
ויום למחרת אתר חדשות גדול מפרסם כתבה בעד ומציג לראווה בית ספר במזכרת בתיה.

הסמארטפונים הם מזמן לא טלפון שמקורו הוא "בזבוז זמן" או מכשיר ליצירת קשר טלפוני, עם קצת יותר מחשבה ותכנון, קצת יותר הוראה מעולמם של התלמידים, הסמארטפון יכול להפוך בן רגע לכלי פדגוגי מדהים. 

הסמארטפון יכול לגייס את הריכוז של כל תלמידי הכיתה ללא הבדלים (וגם אלו שאין להם אמצעים, יוכלו להעזר בשל חבריהם- שיתופיות!!!)
עם הסמארטפון אפשר לגלוש (פיזית ומטאפורית) לעולמות שאינם ברי השגה גם כשהמורה מתכננת מראש כל פרט ופרט בשיעור.
עם הסמארטפון המורים יכולים להיות בטוחים שגם התלמידים עם הלקויות יפעלו כמו כל שאר התלמידים.
עבודות חקר, תכנון ושליטה, עבודה שיתופית, הפיכת התיאוריה לממשית ועוד ועוד דברים נפלאים והכל בידי המורה.

צריך להתקדם קדימה, "לזרום" עם הטכנולוגיה, לא להשאר מאחור. לבטל את כל האיסורים שכפי שאני רואה אותם, מקורם הוא בחשש של המורה ממקומו בכיתה.

משפט שנחקק אצלי ומסכם היטב את תרומת הטכנולוגיה להוראה: הטכנולוגיה הניידת מכניסה ביתר קלות את העולם אל תוך הכיתה, ויתר על כן-מוציאה את הכיתה אל העולם. (מתוך מתקוונים ללמידה, קורץ וחן 2012)


וכמו מלמעלה, כמה שעות לאחר מכן, אני קוראת בלוג שכתב חנן יניב: על סמארטפונים ועל הזדמנויות חינוכיות

תחרותיות- בשביל מה זה טוב?

עוד לא נרגענו מצהלות השמחה בעקבות החלטת שר החינוך לגבי ביטול מבחני המיצ"ב (ולא בכדי)..

והנה היום בבוקר מתפרסמת במלוא ה"כבוד" רשימת הישובים המובילים במספר הזכאים לבגרות.

אז קודם כל, ברכות לישובים הזוכים ב"פרס": כוכב יאיר, שוהם וכמובן הכפר בית ג'אן המקסים. 

יכול להיות שאני נמצאת בבועה של החינוך המיוחד, יכול להיות שאני לא מודעת לדברים ולתהליכים שמתרחשים בחינוך הרגיל. אבל אני מדברת/כותבת מההגיון, ולמיטב זכרוני הייתי תלמידה במשך 12 שנים בחינוך הרגיל וילדי לומדים במסגרות של משרד החינוך. והשאלה שלי היא: 

באמת, למה זה טוב? מי קבע שתחרותיות טובה לתלמידים שלנו?

מי קבע שבחברה תחרותית ההישגים הם טובים יותר, מי קבע שאם יפרסמו את מספר הזכאים לבגרות בישובים מסויימים, יגרום לאנשים להתנתק ממקום מגוריהם ולגור במקום אחר שאולי בעתיד ילדיהם יהיו מבין 90% הזכאים לבגרות? ואם הם יישארו לגור היכן שגרים, ילדיהם לא ייגשו לבגרות? האם הצלחה תלויה במקום המגורים? 

בית הספר שבו אני עובדת זכה בשנת תשע"ב בפרס חינוך מחוזי ופרס חינוך ארצי. בית הספר לא זכה (ולא הוגש מלחתחילה) על סמך הציונים של תלמידנו במבחני המצ"ב- כי אין לנו, לא על סמך מבחני המפמ"ר- גם את זה אין לנו ובטח ובטח לא על סמך מבחני הבגרות! בית הספר שלנו זכה בפרסי החינוך בגלל העבודה שמושקעת בבית הספר, בגלל הנתינה הרבה והרצון הרב של כל צוות בית הספר לתרום למען קידום תלמידינו. התלמיד במרכז ולא הציונים שלו או ציוני בית הספר. ואשבור עוד מיתוס, אף אחד מבתי הספר שהוגש לפרסי החינוך לא הגיע למעמד זה בעקבות הציונים שהשיגו תלמידיו. הכל הסתכם בעיקר בחינוך ערכי ודגש על התלמיד.

יבואו אחרים ויאמרו כי התחרותיות גורמת לשאיפות להצלחה, אך האם זו הדרך? האם בכך אנו לא יוצרים תלמידים פרפקציוניסטים יתר על המידה. תלמידים שבכישלון הראשון שיחוו יתמוטטו?

אז נכון שהצלחה  בלימודים לא תלויה במקום המגורים, ההצלחה בלימודים בבית ספר תלויה אך ורק במורים  ובכלל צוות בית הספר! קשורים למוטיבציה של המורים ללמד. בשיתוף הפעולה של כל הצוות. 

אם לא יהיה למורה את התשוקה ללמד, אם המורה לא ישים את התלמיד במרכז, אם המורה לא יממש את מעמדו כמורה, כמחנך, כמדריך, אם מורה לא יאתגר, יצור סקרנות וימשוך את התלמיד לכיוונים בהם יכול לצמוח-  גם אם נגור בכוכב יאיר או בשוהם,לא זה מה שיגרום להצלחה.

אך אם המורה יתן את כל כולו למען התלמידים, ויגרום להם לכל הנ"ל ותהיה התייחסות לשונות הבין אישית- גם אם נגור במקום הכי נידח- סיכויי ההצלחה יהיו גבוהים. 

במאמרון שקראתי לפני כמה חודשים, דובר על החינוך המוצלח בפינלנד ובו הביאו חמישה עקרונות:

1. שיתוף פעולה- אין מבחנים עד כיתה ה'!!! עובדים על עקרון העזרה ההדדית. מנטרלים תחרותיות, עובדים על שיתוף פעולה בין התלמידים ובין המורים- למען התלמידים.

2. ייחודיות ואוטונומיה- לכל תלמיד יש תכנית לימודים אישית (ולא רק בחינוך המיוחד) בתי הספר חופשיים להחליט על תכנית הלימודים שלהם.

3. אחריות ואמון- אחריות של התלמיד, המורה וההורה- שיתוף פעולה תמידי ואמון רב.

4. גישה הומנית ושיוויוניות- התייחסות לשונות הבין אישית. התמקדות באדם ולא רק תמיכה בלימודים.

5. פדגוגיה עכשווית- התאמת חינוך להתפתחות העולם.

כל זה לא יקרה בין לילה ולצורך כך יש לעשות שינוי משמעותי בתפיסה. גם למעלה במשרד החינוך וגם למטה בתוך בתי הספר. להגדיר מהי מטרת בית הספר, לרתום את כל צוות בית הספר, לעבוד בשיתוף פעולה אפילו בין בתי ספר אחרים. 

והכי חשוב: די לתחרותיות!!! היא לא תורמת!!!!

ודבריו של מנהל בית הספר התיכון המקיף של בית ג'אן מסכמים זאת בצורה הטובה ביותר!!!

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-4346-82004,00.html

"בלתי מספיק" - מה עם קצת אתגר אינטלקטואלי?

התחילה שנה חדשה,
הגדולה מתחילה כיתה ג',
היא מתרגשת מאוד מהחזרה לבית הספר. התיק מוכן כבר לפני שבוע.
ובכל זאת לילה לפני היא מחליטה שאין מספיק דברים בתיק ואולי היינו צריכים להכניס את המחברת הזו ולא את זו? ואולי הספר הזה הוא בכל זאת חשוב?
ואני מהצד, לא רוצה לעצור את ההתרגשות הזו ורק מתפללת בליבי שהיא תמשיך לאורך השנה ולמשך כל שנות לימודיה.
יום למחרת, אני נתקלת בכתבה שפורסמה ב"מדור דעות" ב"ידיעות אחרונות" ותקוותיי ותפילותיי מהימים לפני כן, רק מתעצמות.
בכתבה מתארת ענת שינקמן את חוסר ההנאה של התלמידים בלימודים בבית הספר ובמשפט אחד מסכמת:

 "התרגלנו לכך שילדים לא אמורים לאהוב את בית הספר שלהם ולא אמורים ליהנות מלמידה. כאילו זה טבעי שאנחנו שולחים אותם 12 שנה למקום שלא מסב להם שום אתגר אינטלקטואלי"

 כל כך נכון וזה ממש עצוב. אם אני מוצאת את עצמי מתפללת ומקווה שרמת ההתרגשות וההתלהבות אצל ביתי תמשיך, אז משהו כאן לא בסדר. מכיוון שבתוך תוכי אני יודעת שהאמרה של ענת שינקמן היא נכונה וזה לא צריך להיות כך. והשאלה היא, האם אנחנו הרגשנו כך בתור ילדים? בוודאי, כל אחד ואחד מאיתנו! 
אבל למה? למה בית הספר צריך "להרגיש" כך? למה הוא צריך להיות רק מקור ידע ולא מעבר? ומה בכלל תפקידו של המורה במשוואה הזו?
חלקנו מסכימים כי תפקיד המורה כבר מזמן אינו מקור הידע וכחלק מ"משרתו החדשה" עליו להפגין כישורי משחק יוצאים מן הכלל. ואני בהחלט חושבת שהברגים הקטנים האלה במערכת (קרי: אנחנו המורים), הם אלה שצריכים לעשות את השינוי המחשבתי בעולמו של הילד (ומסתבר שגם אצל משפחתו), אך קודם לכן, לשנות את תפיסתנו שלנו ולהתחיל לסמוך קצת יותר על התלמידים שלנו, לאתגר אותם, למשוך אותם, לפתח אצלם את היצירתיות.

ניגשתי לביתי ושאלתי אותה מה היא אוהבת בבית הספר ומה לא. וכאילו קראה את את הכתבה ענתה: "אני אוהבת שיעורים מעניינים, שלומדים דברים חדשים כמו למשל שעשינו שחזור טקסטים (נותנים לנו כותרת של סיפור ואנחנו צריכים לספר את הסיפור בלי לקרוא). או בשנה שעברה ששלחו אותנו לחפש מידע על דברים שלמדנו בשיעורי שפה ולא היו קשורים לשיעור עצמו. ככה הבנתי יותר על מה מדובר"

ובמילים אחרות, היה איזשהו גירוי, עבודת חקר כלשהי, משהו שמצריך חשיבה מעבר להקניית הידע. בעצם התלמיד הפך לאקטיבי... זהו הניצוץ שענת שינקמן דיברה עליו. 

את התגובות לכתבה פחות אהבתי:
1. "בית הספר אמור להקנות ידע, ולא לרגש, בכל זאת זה לא קרקס".

2. "אם היא תבחר להנות מהלמידה ולקחת את זה כחוויה מעשירה ותקשיב בשיעורים במקום לחשוב על המבחן שבפתח או על הבגרות שיש לעשות או להיות בלחץ להספיק ולא לפספס- היא תהנה מהלמידה ולא משנה באיזה מקצוע. זה תלוי רק בה".

3. ועוד תגובות שמפנות אצבע מאשימה לבני הנוער.

אין להפנות אצבע מאשימה לא למערכת, לא למורות והמורים ולא לתלמידים. זהו בהחלט התפקיד של המורה ליצור עיניין אצל התלמידים (עם טכנולוגיה או בלעדיה), אך בראש ובראשונה יש לשנות תפיסה! יש להבין לעומק את תפקידו האמיתי של בית הספר ולהתאים את דרכי השגת המטרה לכל בית ספר.

בהצלחה בשנת הלימודים החדשה לכל תלמידי בתי הספר והגנים ולכל אנשי ההוראה באשר הם.

סרט: "כוכבים על פני האדמה" - מומלץ לכל מורה באשר הוא

״תתארו לכם עולם...״

תתארו לכם... 

עולם בו אתם נפגשים בחדר אחד עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת.

עולם בו אתם קובעים שעה ונכנסים כולכם לאותו החדר מדברים על כל מה שאתם רוצים.

עולם בו אתם אפילו יכולים לראות אחד את השני וכל אחד מכם נמצא בבית שלו, בארץ אחרת...

העולם הזה הוא לא דמיוני, קוראים לו עולם וירטואלי ויש לו כמה וכמה גרסאות: צ׳אט, הנגאוט, סקייפ, וואטסאפ ועוד.. לכל אלו יש שימושים רבים ואפילו נכנסו לשימוש בתחום ההוראה בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

אין ספק שכניסתו של ה- web 2.0 לחיינו הפך אותם למאתגרים יותר, למעניינים יותר. הקלות והפשטות בה ניתן להגיע לכל דבר (כמעט), לשוחח עם אנשים בצ'אט קולי כאילו הם כאן לידך.

אבל..

תתארו לכם..

עולם בו אתם נפגשים עם כמה אנשים שכל אחד נמצא בארץ אחרת,

קובעים שעה, מתחברים למחשב, מקישים קוד בטלפון 

והעולם הווירטואלי הופך לעולם פיזי. ובמילים אחרות: cyber space.

נפגשים פיזית בתוך הרשת!?!?

טוב.. נו.. דברים כאלה קורים (כרגע) רק באגדות/בסרטים/בטלוויזיה.

יש סדרה לילדים (וגם לי) שנקראת ״בנות ברשת״.
בסדרה מסופר על שלוש בנות שלמדו יחד שנה בסינגפור. בתום השנה, הבנות נאלצות לחזור כל אחת אל מולדתה (סינגפור, גרמניה ואוסטרליה). הן מקימות חדר צ'אט רק שלהן וקובעות להפגש בתאריך מסוים ושעה מסוימת. לאחר שמקישות קוד בטלפון, בעזרת מתח חשמל הן מועברות לחדר הנמצא ברשת ומשם הן מטיילות בעולם. 


אז נכון שמעשית הדברים האלה לא יכולים להתרחש, אבל למה לא לקחת את זה ולהשתמש בזה עם התלמידים שלנו? בואו נפתח את הדימיון שלהם. יש לנו כלים נהדרים ברשת וצריך רק להשתמש בהם. לנסות לפתוח את הראש ולהפליג עם התלמידים לארץ הדימיון. אני מאמינה כי הלמידה שלהם תהיה משמעותית יותר. 

תקחו לדוגמא נושא מסוים אותו אתם רוצים ללמד, תנו להם משימת חקר על הנושא, בעזרת המידע שיביאו, תבנו עולם וירטואלי בהקשר לנושא ועם הדימיון המפותח של התלמידים (שאצלנו הוא די כבה) הם בהחלט ירגישו שהם נמצאים בעולם האמיתי. 
תמיד אומרים שעלינו המורים לפתח את המוטיבציה ללמידה אצל התלמיד, אך אם לא נצליח לפתח לומד יצירתי, לומד שחושב, לומד שמשתמש בדימיון, לא נוכל לפתח אצלו מוטיבציה. 
ועולם ה- web 2.0 יכול להקל עלינו ולגעת בתלמידים.

ניסיתי למצוא סרטון מהסדרה ומצאתי רק בשפה האיטלקית. 
ואגב, תשתדלו לא לחפש את שם הסדרה בבית על כל צירופיה השונים (מגיעים למקומות... - אבל זה לפוסט אחר :) ).

משחקים אלימים- האם יש בהם צורך?

מאז לימודי לתואר הראשון, רודף אותי המשפט: ”לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק" (אפלטון). מסכימה עם אפלטון וחושבת שהחושים שאנו מפעילים במשחק, עוזרים לנו מאוד ויש לנצל את המשחק בהוראה ללמידה משמעותית.  אך לאחרונה מהרהרת בדיוקו של המשפט הרבה בקשר למשחקי המחשב האלימים. האם נכון לומר על משחקים אלימים שהם דרך ללמידה משמעותית.
לפני כשבוע פרסמתי סטטוס בקבוצה סגורה בפייסבוק כתבה על נער בן 13 שרצח את משפחתו, הלך לבית הספר ולאחר מכן התאבד.
לכתבה הוספתי את דעתי האישית, ושם קבעתי (כמעט נחרצות) את הקשר למשחקי המחשב האלימים: 

"אני יודעת עד כמה הנושא רגיש, ואני יודעת שדנו (ואולי נכון יותר לומר שממש התווכחנו) בנושא אין ספור פעמים בשיעורים של צביה אלגלי. הדעות היו לכאן ולכאן. ושוב ושוב נשאלת השאלה, האם משחקי המחשב הם אלה שמביאים את הילדים לעשות מעשים כאלה? אני זוכרת שאחד מאיתנו ציין שבכל אחד מאיתנו יש את היצר הנורא הזה, אז אם זה כך, למה משחקי האלימות תורמים?......." 

הסטטוס שפרסמתי, עורר דיון, האם משחקי המחשב הם אלה הגורמים למעשים נוראיים אלה? 
בסמסטר שעבר, למדנו קורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" של המרצה צביה אלגלי. וגם שם הבעתי את דעתי השלילית על קיומם של משחקים אלה. עבודת הסיכום בקורס זה הייתה לנתח משחק שאינו לימודי ולבחון את תרומתו ללמידה.. היה לי ברור שלא אבחר במשחק מלחמה.

בעקבות הדיון שנוצר בקבוצת הפייסבוק ובעצם די יצא מגבולות הדיון בכיתה, החלטתי לבדוק ולחפש מחקרים שיוכיחו לי אחרת.. ולא רק האם הם משפיעים על רמת התוקפנות אלא גם האם יעילים ללמידה.
ההשערה שלי היא שמשחקים אלה הם לא הגורם הישיר לאלימות אלא אחד הגורמים שמעוררים יצר אלים שקיים בבן האדם (ילד/מבוגר) ולכן לדעתי מיותרים. קל לי להשוות אותם לסיגריות או אלכוהול שיודעים עד כמה הם "עלולים" לגרום למחלות ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות  ובכל זאת ממשיכים לייצרם. 

בחיפושי ברשת הגעתי למחקרים רבים ומאמרים רבים הבוחנים את נושא השפעת משחקי מלחמה על תוקפנות. 
1. בכתבה מאתר מעריב "חוקרים: יש קשר בין מעשי אלימות למשחקי מחשב" (12/2/13). צוין כי הנושא נחקר מאז שנת 1950 ועד היום אין מסקנה חד משמעית. הוצגו שני מחקרים שהראו שישנה עליה בתוקפנות אצל סטודנטים ותלמידים ששיחקו במשחקי מלחמה והוצגו גם מחקרים שהראו ההפך- שדווקא ילדים עם אופי תוקפני פנו אל המשחקים האלימים וכן שבטווח המידי ישנה השפעה על התוקפנות אך לא לאורך זמן. 
2. באתר "מקום מכאן" של מט"ח (שנכתבים על ידי בני נוער) נכתב פוסט: "משחקי מחשב אלימים: יוצרים או מונעים אלימות?" (29/3/12). שם צוין כי דווקא משחקי המחשב האלימים, הם אלה שעוזרים למשחקים בהם לשחרר אגרסיות וכעסים מבלי לפגוע באף אחד. היה חשוב לי לקרוא פוסט זה מכיוון שהוא נכתב על ידי שני בני נוער וכקהל היעד העיקרי של משחקים אלה, דעתם חשובה לי מאוד.
3. באתר אחר בשם ACTU פורסם מאמר: "השפעת משחק וידאו אלימים על התנהגות אלימה בקרב ילדים ובני נוער" (21/8/12). גם שם הוצג מחר שציין כי יש קשר בין משחקים אלימים לרמת התוקפנות אצל ילדים אך הוא לא הגורם היחידי, אלא מצטרף לגורמים נוספים כגון: גיל וקשר עם הורים.
4. במהלך הקורס, הציגה לנו צביה אלגלי ראיון עם תמי דובי. כאשר חיפשתי חומרים נוספים בהקשר אליה, הגעתי למאמר שכתבה יחד עם פרופסור יורם עשת-אלקלעי וד"ר סיגל עדן: "משחק ותוקפנות: השפעת משחקים דיגיטליים אלימים ואסטרטגיות משחק על רמת התוקפנות אצל ילדים" שאותו הציגה גם בכנס צ'ייס 2012. במחקר היא ערכה השוואה בין סוגי משחקים (אלים תחרותי, אלים שיתופי, לא אלים תחרותי ולא אלים שיתופי). הממצאים הפתיעו אותי מאוד:
- לסוג המשחק לא הייתה השפעה על תוקפנות אלא האסטרטגיה במשחק היא זו שהשפיעה.
- נמצאה עליה מובהקת בתוקפנות דווקא במשחק לא אלים תחרותי מאשר במשחק אלים תחרותי.
- למשתתפים בעלי רמת תוקפנות בסיסית הוצגה הפחתה ברמת התוקפנות.
בסוף המאמר מציינים כי: "הגיעה העת לבחון עמדה זו מחדש באופן יותר רציונלי, ולצד הטיעונים החינוכיים- מוסריים לדון בערכם של משחקים אלה בלמידה ובפיתוח מיומנויות קוגניטיביות".


לסיכום,
לצערי לא מצאתי מקור או מחקר שהצביע במדויק על התרומה ללמידה. וחוזקה אצלי ההשערה עד כמה סוגיה זו מצריכה מחקרים נוספים ומעמיקים הבודקים השפעה לאורך שנים על האדם המשחק ולא בטווח הקצר. מודה שעבודת התיזה של תמי דובי, גרמה לי להארה ובחינה מחדש את נושא ייצור המשחקים האלימים בכלל. אולי עם השגחה צמודה, שליטה מלאה על הילדים שמשחקים תגרום להוצאת אגרסיות בלבד ולא תתפתח מעבר לעולם הוירטואלי.

להלן הקלטה מהרצאתה של תמי דובי מכנס צ'ייס 2012: