לשזור סידור פרחים בצעדי זומבה

לא, לא השתגעתי ולא המצאתי שיטת ריקוד חדשה... עוד לא.
סך הכל ביליתי זמן איכות עם אמא שלי בסדנה לשזירת פרחים באחד המתנ"סים בעיר.
ומי שמכיר אותי יודע שקשר ביני לבין זה הוא מקרי לחלוטין, ובכל זאת, אני נהנית מאוד מכל מפגש בסדנה.

קיבלנו הודעה על המפגש הנוכחי מראש, ידעתי מה אני הולכת לעשות, איזה סוג סידור נלמד במפגש ואיזה כלי להביא איתנו. התחלנו את הסדנה עד ש... בסטודיו ליד התחיל לו שיעור זומבה.
לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי, עם הטמפרמנט שלי, מבולבלת לגמרי ממה שקורה סביבי. הרגליים מבקשות לעבור לחדר ליד, הידיים מנסות להמשיך לעבוד, הראש מסתחרר, הגוף מתבלבל, המוזיקה הבוקעת נעימה לאוזני אך במקביל מפריעה לי מאוד ומתסכלת אותי.
שני סוגי מידע שונים לחלוטין אשר אותם צריכה לעבד במקביל. 

שזירת פרחים מול שיעור זומבה- שני דברים קיצוניים לחלוטין, המדברים בעצם באותה השפה.. נשמע מוזר? ממש לא!!
בשניהם נדרשת הקשבה ותשומת לב, בשניהם נדרשים דיוק וירידה לפרטים, בשניהם נדרש קצב כלשהו של עבודה, בשניהם נדרשת קואורדינציה. אז למה הניגודיות? ולמה עם אותה ההדרכה בדיוק, יוצאים תוצרים שונים מאחת לשנייה (גם הסידור וגם הריקוד).

עכשיו ניקח תלמיד ממוצע, כן כן ממוצע (ללא לקות מוגדרת), ניקח שני מקצועות- מקצוע אחד הוא מתמטיקה והשני הוא היסטוריה- שני מקצועות קיצוניים כביכול אך מדברים באותה שפה: הדרישות של המורים הן אותן הדרישות: הקשבה בשיעור, הכנת המשימות בכיתה, הכנת שיעורי הבית, למידה למבחן וכמובן הצלחה בו. כל אחד מהמקצועות נלמד בפרק זמן אחר. ובכל זאת, תוצאות המבחנים, של אותו התלמיד, אינם שווים בין שני המקצועות. ואינם שווים בין תלמיד לתלמיד.

ואיך זה קשור אלינו המורים? אנחנו עוסקים בתהליך ההוראה שלנו ולא בתהליך הלמידה של התלמידים שלנו. אנחנו עסוקים בהישגי התלמידים במקום בתלמידים עצמם.

התלמידים מולנו אינם שווים אחד לשני, הם יכולים לקבל את אותה ההקניה בדיוק אך התוצרים/ההישגים שלהם יהיו שונים. קצב הלמידה שלהם שונה, תחומי העניין שלהם שונים מאחד לשני. האחד מחובר יותר למתמטיקה והשני להיסטוריה. 
"שונות בין אישית"- וזו לא רק סיסמא. והתפקיד שלנו הוא להגיע לכל אחד מהם. לא לכעוס כי הם איטיים יותר מהשאר, או מרוכזים פחות, הם פשוט חווים תסכול מחוסר הצלחה, פחד מכישלון. הם לא "מעכבים" אותנו, הם אלה ששמים לנו את תמרור ה"האט" ותמרור ה"שים לב". 

יש לנו את הכלים להגיע אליהם... עלינו רק לקבל שהשינוי מגיע מאיתנו ולא לנסות לשנות אותם עבורנו.

אז... איך יצא למרות הכל?

אז מה הסוד שלך?

אפליקציה חדשה ומאיימת?

אין סיבה לשפוט לפני שמתנסים בה!
וכמו שאומרים: "טאבולה ראסה"- 
בעברית= "לוח חלק" 
בטכנולוגית= "לא שמעתי, לא ראיתי... התנסתי!!"






אז החלטתי לקחת על עצמי פרוייקט ולבחון את הנושא לעומק, הורדתי את "אפליקציית המריבה" SECRET, ערכנו הכרות קצרה בנוף החדש, לי בעיקר, ניסיתי להבין את הלך הפוסטים/הסודות, מיינתי אותם לסוגים והתחלתי להסתודד.

"גיליתי סודות" שטוטיים שהם בעצם מעין סקרים של "כן" ו"לא".
"גיליתי סודות" שמחים.
לא סיפרתי בדיחות שתפסו גלים ברשת (כי אני ממש גרועה בלספר בדיחות).
"גיליתי סודות" של תסכול וכעס.
ו"גיליתי סודות" דכאוניים עם נטיות אובדניות (פקטיביים כמובן).
סה"כ שחררתי לאוויר 8 סודות, ברובם פיקטיביים.

על פוסט אחד של תסכול, קיבלתי עצות ידידותיות ואף התפתח דיון מעניין.
על פוסטים המביעים שמחה ואושר, קיבלתי לבבות (שווה ערך ל"לייק"). 
על סקר שטותי, קיבלתי את מירב התגובות והלבבות.
אך לצערי, על שני פוסטים אובדניים, לא קיבלתי ולו לב אחד או תגובה, 
מעבר לכך, הם נעלמו כאילו בלעה אותם ההאדמה.

ממיני הפרוייקט שלקחתי על עצמי, גיליתי כי זהו מקום ובמה לצעוק ל"עולם" מה שאיננו יכולים או רוצים לצעוק בקול או בגלוי ברשתות החברתיות, באופן חושפני וללא צנזור. האנונימיות, מוציאה ממך דברים שאולי לא היית מעז לומר בגלוי.

ואני שמה במקומי את אותה נערה ואת אותו הנער, את הבחור או הבחורה, את האשה או הבעל שכתבו סוד שעלול להיות האחרון שלהם. אם מישהו מעלה איזושהי הודעה עם טקסט אובדני, זוהי בעצם זעקה לעזרה.

האם העובדה שלא קיבלתי אף לא תגובה אחת, תלויה ב- 67 חברי לאפליקציה או שמה בעובדה שבאפליקציה אנונימית, קלושים הסיכויים למצוא את האדם ולעזור לו?

האם האדם שאינו מקבל תגובות עבור טקסטים כאלה נשאב לתוך הדיכאון עוד יותר, האם זו באמת הסיבה להתאבדות כפי שזעקו הכותרות עם צאת האפליקציה? או שמה עבורכם היא אפליקציה לפרוק ולפרוץ גבולות אך אינה מקום להתמודד עם בעיות איתן אתם מתמודדים ביום יום?

כאשר יצאה secret לאוויר העולם, היה חשש כי ישתמשו בה לצורך בריונות ברשת, מקום להשמצות, קללות או כל תוכן פוגעני אחר. אך אותי אישית מדאיגים אותם האנשים המביעים בדידות, בכל גיל שיהיו, 
הזועקים לעזרה ומתעלמים מהם.

לא באמת קיבלתי תשובות לכל השאלות שהעלתי, אך אני לא מוכנה לוותר. לכן, אני מודיעה לך באופן אישי אפליקציה יקרה, דרכנו לא נפרדות, אני כאן כדי להמשיך להסתודד ובמקביל לאתר את האדם הבודד, המתקשה, הזועק לעזרה.

ואתם, משתמשי סיקרט, מה היא סיקרט עבורכם?
אשמח לשמוע גם מכם. ומבטיחה לחזור עם פוסט המשך ובו התובנות שלכם.
כנסו לאתר:
 govote.at
הכניסו את הקוד: 218296
וענו על השאלה

תודה על שיתוף הפעולה.

זהו פוסט אחרי מלחמה...

קשה לחשוב לאחרונה, בטח ובטח קשה לכתוב. הניסיון בכל זאת להתעסק בשגרה, לא תמיד צלח.

להתעורר בבוקר לפני כולם, לשבת מול המחשב עם כוס הקפה, להתעדכן בעובר על חבריי, להתעדכן מקצועית בחידוש האחרון- כל זאת הפך עבורי דבר מתיש, מדכא ובעיקר מאכזב.

הרשת החברתית שלי הפכה לזירת קרב!!

הרשת החברתית, שכוחה הוא עצום, מרגשת אותנו לא פעם ולא פעמיים: החל מאיסוף תרומות, עזרה לנזקקים, סטודנט שהקים קבוצה למען תושבי הדרום וממש בתחילתה של המלחמה התרגשנו מכוחה של הרשת החברתית כאשר ארגנו לילדה מתוקה מסיבת יום הולדת שלא תשכח. לצד התארגנות לטובת החיילים הנלחמים, לטובת סוחרים מהדרום.

אך עד מהרה, נדחקו לפינה ונבלעו כל אותם המעשים הטובים ופינו את מקומם (בעל כורחם) לקללות, משפטי גזענות, משפטי נאצה, סרטונים, תמונות.... אחרי כל אזעקה שנשמעה נכתבו "איחולים" שלצערי הכלילו אוכלוסיות שלמות.... חודש שלם שכל יום ביומו הזדעזעתי מחדש.

לא פעם כתבתי כאן בבלוג על יתרונותיה הרבים של הרשת החברתית לצד חסרונותיה. לא העלתי בדעתי שארגיש סלידה כלשהי מהרשת ומהתנהלות האנשים בתוכה.  

האם כל אלה שהעלו פוסטים מסוג זה חשבו לפני כן? האם רצו רק להשמיע את דעתם בלי לקחת בחשבון מיהו הקהל שקורא? וכשהם כתבו, הם כתבו מתוך כאב ותסכול, אין לי כל ספק, אך האם הם לקחו בחשבון מה יהיו ההשלכות ביום שאחרי?

כל אחד שידע ולו את הפרט הכי קטן לגבי תקרית זו או אחרת, האצבעות מיד פנו אל המקלדת, כדי להוכיח: "הנה, אני יודע לפני כולם". אותו אחד, האם הוא עצר לרגע וחשב על השיקולים מאחורי המשפט: "לא הותר לפרסום"? האם לא כאב הלב כאשר קראנו שמשפחות גילו על מות יקיריהם מהרשת עוד לפני שקצין נפגעים דפק על דלתם. הלב כאב, אך זה לא מנע מאיתנו לרשום זאת שוב ושוב. 

כשאתה נמצא, פיסית, בחברת אנשים ומעביר מסר, המסר יעבור לעוד מספר אנשים בודדים. כאשר אתה מעביר הודעה קבוצתית המסר יעבור למספר אנשים גדול יותר, כאשר כתבת פוסט ברשת חברתית גדולה יותר, הדבר יגיע לאלפי אנשים (שאינך מכיר). ואולי בעצם, אנחנו מעזים לומר/לכתוב דברים שלא נעז לומר בעל פה מסיבה כזו או אחרת. האם כשאני כותב את הדברים אני פוגע פחות/יותר אם אומר לאדם את דעותיי פיסית?

האם בכלל יש הבדל בין מה שקורה במציאות לבין מה שקורה ברשת החברתית? האם הרשת החברתית משקפת את המציאות או מקצינה אותה? 

בחודש האחרון העלתי פוסטים בודדים לרשת החברתית, אף אחד מהם לא צדד בצד כלשהו. לא העלתי אותם במטרה "להתחרות" על לייקים ותגובות מול פוסטים אחרים. רק אמרתי את דעתי. מיותר לציין שההתייחסות לפוסטים שלי הייתה פחותה אלמלא הייתי מעלה פוסט בו היה מופיע סוג של גינוי אלימות כלשהי. ובאמת אינני יודעת למה, האם אני "פחות אהודה" כי אני לא חושבת כמו רוב האנשים? האם אנחנו עדים לצד המכוער של הטכנולוגיה דווקא בזמן מלחמה, שבו אנו אמורים להתלכד ולהיות גוף אחד?

תמונת המצב שהצגתי בפוסט זה מציגה את השימוש השלילי בטכנולוגיה מסוג זה. 

ולכל השאלות שהצגתי, אין לי באמת תשובה. והשאלה האם ניתן לחקור זאת.

נותרתי מוטרדת וברגשות מעורבים עם ההתנסות של החודש האחרון. 

אני מודעת לכוחה החיובי של הרשת החברתית לצד חסרונותיה, ויודעת שכל אדם אחראי למעשיו. יודעת שנקודת המבט שלי בהתייחסות לדברים שנכתבים על ידי אחרים היא באחריותי והיא הקובעת. אך האם כולם נוהגים וינהגו כמוני?

ועוד לא התחלתי לדבר אפילו על השפעת הדבר על החינוך בישראל.....

בתפילה לשלום...

ממאסטר שף לכתלי הכיתה - האם עבודה שיתופית יכולה להתקיים ללא תקשורת?

מוצאי שבת, מחפשים לנוח משבוע אינטנסיבי ושבת מלאה בכל טוב.

להתנתק ממרוץ החיים ולהתמכר, ולו לדקה, לשקט.
מזפזפים ומגיעים לעוד תכנית בישול והפעם: "משימת טלפון שבור".
הצפייה בתכנית העלתה בי תהיות ומחשבות ובעצם מעין הסקת מסקנות לעבודה שיתופית בקבוצות או בזוגות בכיתה. בזמן שמשרד החינוך מדבר על שיתופי פעולה, שיתופיות, למידה עמיתים, למידה רשתית ועוד, וכל זה תחת הסיסמא של "למידה משמעותית". רציתי לבחון האם משימה מסוג זה יכולה להתאים לכל אלה.




המנחים מודיעים: "מבחן יצירתיות בזוגות". 
נהדר, אין כמו עבודה בזוגות, אין כמו עבודה משותפת ויצירת משהו חדש. סגנונות שונים המשלימים אחד את השני ויוצרים משהו חדש. חושבים יחד, חולקים חששות. 

המשימה: הכנת מנה יצירתית ומקורית, אבל לא מבשלים יחד. בכל רגע נתון רק אחד מבשל. האחר יראה אותו ולא ישמע אותו. התקשורת תהיה דרך האוכל מבלי לשמוע ולתקשר אחד עם השני.
זה כבר פחות נהדר, האם זה אפשרי לתקשר דרך האוכל? האם על מנת להביא, להבנות תוצר משותף אין צורך בתקשורת מינימלית בסיסית בין חברי הקבוצה/בני הזוג? האם לא חשוב זמן ההכרות אחד עם השני על מנת להצליח במשימה? ללא ספק אתגר שניתן ליישם בכיתות הלימוד.

מתבצעת חלוקה לזוגות, סה"כ 6 זוגות. המנחים מגדירים את המשימה וזמן המשימה. אחד מבני הזוג נשלח לחדר הצפייה והשני אוסף עבור המנה את המצרכים כשעליו לחשוב גם מה האחר אוהב/רוצה/צריך.

איך ניגשים למשימה כזו? באיזו אסטרטגיה בוחרים? האם כל אחד נותן מעצמו? האם אחד לוקח צעד אחורה ונותן לשני להוביל? ואם כן, איך מחליטים מי עושה מה?
ברקע נשמעים משפטים: "סומכת על החושים שלה" ; "אין לי מושג מה היא רוצה" ; "מקווה שתבין שזה מה שאני רוצה" ; "קשה לי לבחור מוצרים שגם הוא יאהב, אז בחרתי גם וגם ולתת לו אפשרות לבחור" ; "לא מכיר אותו מספיק טוב כדי להחליט" ; "אני בטוחה שגם היא אוהבת את מה שאני אוהבת" ; "הולכת לכמה כיוונים והיא תנווט לאן שהיא רוצה" ; "אני יודע שבן זוגי שומר כשרות אז אלך לקראתו".

לאחר איסוף החומרים, התבקשו המתמודדים להחליף בעמדות. כשבני הזוג שהיו בחדר הצפייה מורשים לגשת ולהחליף מוצרים שלא מתאימים להם.
איך ניתן לעשות זאת כשאיננו יודעים מה האחר רצה להכין? איך אפשר מבלי לפגוע בבחירת בן הזוג? כאן נשמעו תגובות משני החדרים השונים (חדר הצפיה ואולפן הבישול): "חלק מהמוצרים לא מתאימים לרעיון שלי" ; "רציתי לעשות... והוא החליף לי" ; "קיוויתי שיתן לי צ׳אנס לפני שאומר ״לא״ אבל הוא לא שיתף פעולה. זה מתסכל" ; "היא החליפה, אבל אני סומכת עליה"  ; "אני מקווה שהיא תצליח להבין מה אני רוצה שהיא תעשה לי" ; "אני לא יודע מה התכנית שלו, אני לא אחליף כלום כי הוא זה הוא וזה מה שהוא אוהב. אני רק אכין לו את הדברים בשבילו" ; "אני אתן לה לעשות מה שהיא חשבת ואני אתן את הטאצ׳ שלי".

מכאן המשיכה התכנית כאשר כל כמה זמן בני הזוג מתחלפים ביניהם וממשיכים מאותה נקודה שהפסיקו. היו כאלה שניסו להשאיר רמזים אחד לשני, אך זה לא הצליח. ניסיתי להתחקות אחר דפוסים מסויימים של "התקשורת" בין בני הזוג, לנסות ולראות אם יש אסטרטגיה מסויימת שהיא המתכון להצלחה, ועל פי כל הנ"ל, לזהות מראש מי יהיה הזוג שיצליח יותר/פחות. כאשר כל הזמן הראש חושב כיצד משימה כזו יכולה לעבוד בכיתה של תלמידים/סטודנטים או כל תהליך לימודי אחר בין שני אנשים.
לפיכך, זיהיתי שלוש קבוצות:
1. אלה שנאבקו ביניהם מההתחלה ושינו אחד לשני את העבודה: "אני אוהבת לתת את הטון, לא רוצה שיחליטו בשבילי".
2. שני דומיננטיים במטבח שאחד לקח צעד אחורה ובחר לתת לשני להוביל: "אני צריכה להבין מה היא רוצה לעשות, ואז לבחור מה אני רוצה, אני חייבת ללכת בעקבות הלב שלי. אבל אני יודעת שיש לה יד טובה והיא יודעת לבשל אז הבנתי שזה תהליך למידה והייתה לה תכנית. אם אחליף דברים אהרוס לה. זו משימה משותפת לעבוד ביחד לאחד כוחות זו לא במה לריב. אז החלטתי שהיא תוביל ואני אעשה בשבילה".
3. אחד שקבע את הטון והשני נאלץ לקחת צעד אחורה: "אני דוגל בללכת אחרי המנהיג, אני גדול יותר, הוא צריך להבין את הרמזים שלי"


אף לא זוג אחד, לדעתי, עבד יחד ויצר משהו משותף. התוצר היה מסוג של שף וסו-שף. גם אלה שלא נאבקו ביניהם והמשיכו אחד את השני בדיוק מאותה נקודה השתמשו במשפטים: "ציפיתי שזה יקרה כי אני לא בשליטה מלאה על המנה" ; "מקווה שהוא לא יגע לי יותר במנה שלנו".

לצערי, התקשיתי למצוא יתרונות לעבודה מסוג זה, מעבר לאתגר והסקרנות של "מה יצא בסוף?".
משימה מסוג כזה לתלמידינו יכולה לגרום בעיקר לתסכול, לבלבול ולכאוס שלם. ואם עבודה שיתופית אמורה להעצים את יכולות כל אחד מהצוות, כאן לא מצאתי העצמה של יכולות. זוהי משימה המחייבת אנשים להיפתח לאנשים אחרים, לתקשר, להקשיב אחד לשני, לחשוב יחד, לתכנן מראש יחד. התסכול שנוצר אצל המתמודדים הוריד את הביטחון לכולם, גם לאלה עם הכישרון.

הרעיון בעבודה שיתופית הוא בתהליכים לפני תחילת העבודה: התכנון, החשיבה, סיעור המוחין. גם לדומיננטים פחות יש מקום. כל אחד נותן את הטון שלו, את הגישה שלו. כאשר מדובר רק בזוג, שני בני הזוג שותפים פעילים בתכנון. בקבוצה יכול להיות שאחד מחברי הקבוצה יבלוט יותר בביצוע ופחות בתכנון- וזה בסדר. יכולים להיות ויכוחים ודיונים, זה חלק מהעניין- ובמשימה שניתנה בתכנית- לא היה מקום לכל זה, קודם כל, כי לא הייתה תקשורת. יהיו שיבואו ויגידו שגם זה הוא סוג של תקשורת, אם כך זה אינו סוג התקשורת המתאים לעבודה שיתופית.
יש כאן פספוס של התאוריה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית המדגישה את החשיבות של הקבוצה בהבניית הידע.

בסרטון המצורף, מבחינים בין שלושה סוגי שיתופיות ועבודה שיתופית:
Sharing, Cooperating, Collaborating. 
לצערי, לא מצאתי מאפיינים דומים בין מה שמוצג בסרטון לבין מה שקרה בתכנית.
אמנם היה תוצר סופי, אך האם הוא תוצר שיתופי? אני לא חושבת.

פרק התכנית:

http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/masterchef#/mako-vod-keshet/masterchef-s4/VOD-74aa5e27f860441006.htm?sCh=13a9328a5ce82410&pId=957463908

ביקורת על הפרק:

http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,790,209,75169,.aspx

הגיגים על ניהול וארגון מרחב מידע אישי

בסימסטר האחרון, למדנו קורס עם ד"ר שרון הרדוף-יפה בשם "אוריינות דיגיטלית"- שם כל כך רחב למשהו כל כך כללי. שבתחילתו כל אחד מאיתנו זרם לפרשנות שלו של מהי בעצם אוריינות דיגיטלית.
חלק מהטלת הסיום לקורס זה נתבקשנו לנתח את ניהול המידע האישי שלנו. והאמת, מעולם לא חשבתי על הדרך בה אני מארגנת את המידע שלי.
הרדוף ונחמיאס (2011), במאמרם מצאו כי תלמידים משתמשים במרחב המידע האישי למטרות שונות הנעות ממטרות אחזור ושמירה פונקציונאליות רפלקציה קצרות טווח עד למטרות קוגניטיביות באמצעות אסטרטגיות של שמירה ותיוק המאפשרות אחזור.

אישית, גם בארגון פיסי וגם בארגון דיגיטלי, מעולם לא הייתי טיפוס של "ערמות" (piling) ופעלתי מתוך מטרה של אפקטיביות- בעיקר כדי להרגיש "בשליטה" על הדברים ותיעוד הדברים.

כמו כן הם מצאו הבדלים בולטים בין התלמידים בתיכון לבין התלמידים בתואר ראשון והתלמידים לתארים מתקדמים במטרות ובאסטרטגיות של ניהול המידע האישי שלהם, דבר הלקח אותי להשוות בין דרך ארגון המידע האישי שלי בתואר הראשון לתואר השני (הבדל של 12 שנים).

בתואר הראשון ארגנתי את המידע בתיקיית "המסמכים שלי"-"אסתי"-"לימודים". בתוך תיקיית לימודים היו תיקיות לפי שנת הלימודים-ובתוך כל אחת מהן תיקיות לפי שם קורס.
כאשר קרס המחשב וכל המידע עליו נמחק (ולאחר שכל עולמי נחרב), נאלצתי לשלם כמה מאות שקלים על מנת לאחזר את המידע. לאחר מכן, נפתח כונן D ה"כונן שממנו לא נמחק שום דבר". בנוסף, גובו כל הנתונים על דיסקט (floppy )- עדיין באסטרטגיה של תיוק וכן נצרבו בדיסקים. רכשתי כונן נייד חיצוני (של פעם) ושם גיביתי את כל הקבצים שהיו במחשב. דבר היצר כפילויות, אך הרגשתי בטוחה שהמידע קיים.
בהמשך התחלתי להסתובב עם נרתיק ובו מספר התקנים ניידים (דיסק או קי) במגוון גדלים ונפחים. לפעמים מכניסה את הנרתיק לתיק אך כבר לא משתמשת בהם- נמצאים שם לתחושת הביטחון והשליטה ש"המידע איתי".

בתואר השני, מרחק שנות אור מבחינת התפתחות הטכנולוגיה, ארגון המידע שלי מתחלק לכמה אפיקים:

• קבצים- תיקיית "תואר שני"-"סמסטר X"-שמות הקורסים-סוג מטלה.
• קבצים לשיתוף- dropbox (ב-web) ותיקיות ב- google drive לפי נושאים.
• קישורים- סרגל הסימניות של הכרום- מסודר בתיקיות ותתי תיקיות.
• מיילים- תיקיות בתיבת הדואר שלי ותתי תיקיות.
• סנכרון וגיבוי קבצים- לאחר שגיליתי את נפלאות סנכרון הקבצים בין מכשירים המאפשרים לי גם גיבוי, שיתוף ואחזור. העברתי את כל תיקיית "תואר שני" מהמחשב המיועד ללימודים לתוך תיקיית dropbox בשולחן העבודה. וכך כל הקבצים מסונכרנים בין המחשב הנייד, הנייח, הטלפון ודרך היישום האינטרנטי, אותם אני יכולה לפתוח מכל מקום.
• תיקיה משותפת עם שותפות לעבודה- בסימסטר השני ללימודים נפתחה תיקיה משותפת ב- dropbox עם השותפות ללימודים אליה אנו מוסיפות קבצים, מאמרים ועוד. וגם תיקיה זו מסודרת על פי תתי תיקיות בהקשר לקורס וסוג המטלה.

כאדם סנטימנטלי, קשה לי "להפרד" מחפצים ופריטים, דבר המתבטא גם בפריטי המידע הדיגיטליים שלי. ישנם קבצים רבים השמורים בכלי ניהול המידע השונים שלי שאיני זקוקה להם יותר אך איני מוחקת מהסיבה ש"אולי אצטרך" אותם.

השאלה המשמעותית ששאלתי את עצמי והעליתי במליאה לאורך הקורס, ועדיין שואלת, היא האם ניתן ללמד מיומנויות של ארגון מידע דיגיטלי? האם זו מיומנות נרכשת? האם הדבר אינו תלוי באופי של האדם? האם יכול להיות אדם שמסתדר טוב יותר בשיטת ה"ערמות"?

לכל אחד השיטה שלו והדרך שלו. ואין שיטה שיכולה להתאים לכל אחד. האם אני יכולה "לכפות" על תלמיד להיות מאורגן בדיוק באותה הדרך כמוני? ומי אמר שהדרך בה אני בחרתי היא נכונה?

אני לוקחת את הדברים לחינוך המיוחד, שם אנו מקנים מיומנויות לתלמידים עם קשיי התארגנות (במרחב פיסי). גם שם, אין שיטה אחת המתאימה לכולם. 

וזו הודעה ששלחתי הבוקר לקבוצה של חברות

הצטרפתי למאאמזון

בכל זאת ולפני הכל, אני קודם כל אמא לשני ילדים מקסימים. 

אז איך ייתכן שכל הקבוצות בפייסבוק אליהן אני משתייכת קשורות רק לצד המקצועי שלי?

הצטרפתי לפני שבוע לשלוש קבוצות פייסבוק של אמהות. שתי קבוצות הן של אמהות מהעיר בה אני גרה וקבוצה אחת "מאמאזון" המפורסמת.

כבר ברגע הראשון חוויתי דז'ה וו של לפחות 10 שנים אחרונה. אין פורום בו לא הייתי חברה ופעילה. פורומים בתחום האישי והמקצועי. לכל פורום היה לי משתמש אחר, עם כינוי אחר, עם חתימה אחרת. המעבר האינטנסיבי בין "התפקידים" כמעט כמו בחיים האישיים. עד שהגיע הרגע ונתנו לי לנהל את אחד הפורומים בו הייתי חברה. והיופי היה, יכולתי לחבוש כמה כובעים בלי שידעו שהכובע הזה והכובע השני הם אותו אדם. 

את הפורומים נטשתי מזמן, לא יודעת אם עקב כניסתו של הפייסבוק לחיינו או שקודם לכן.

הפוסטים במאמאזון הזכירו לי בעצם אסופת מספר פורומים בנושאים השונים שהייתי חברה בהם למקום אחד בלבד. האם זו התייעלות? או בעצם הצפה? ועצם החשיפה הזו שמופיעים בשם המלא שלנו, עם תמונה טובה יותר מהאנונימיות שהצגנו בזמנו בפורומים? האם "הקלות" ו"הזמינות" שיש בפייסבוק מקלה על ההתמצאות כאשר מחפשים מידע?

מתוך סקרנות, הכנתי טופס עם שאלה אחת (*) ופרסמתי אותו בשלושת הקבוצות. ממעט התגובות שקיבלתי (כי הפוסט שלי נעלם בתוך כל ה"הצפה"), הבנתי שאין תשובה ברורה אחת לגבי יתרונות וחסרונות.

חזרתי לפורומים בהם הייתי חברה לראות האם ישנה ירידה בפעילות. להפתעתי, רמת הפעילות נשארה דומה. 

ומה לגבי החינוך? 

בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה, עד לא מזמן עשו שימוש באתר מיועד (אתר כיתה/אתר קורס) כמערכת למידה, לשם הועלו חומרי הלמידה, התבצעו דיונים בפורומים מיועדים. לאחרונה נעשה שימוש גם בקבוצה סגורה בפייסבוק. 

מהי הסביבה הנוחה ביותר? מה הסביבה היעילה ביותר? 

פורום הלימודים הוא לרוב פורמלי, יש מנהל, החומר מאורגן בצורה היררכית של תכנים. אפשרויות השיתוף וההשתתפות הן פחות אקטיביות והופכות את הפורום לרוב למקור בצריכת מידע. 

הדינמיקה והאקטיביות בקבוצת הפייסבוק היא רבה יותר. הפייסבוק מראשיתו אינו נועד לסביבה לימודית ומגיע מהעולם האישי והחברתי של המשתמש. כאשר למידה ברשת חברתית מובנית על תיאוריית הלמידה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית בה מתרחשת הבניה של ידע על ידי אינטראקציה בין הלומד לסביבה שלו. 

אפיק התקשורת בין המורה ללומד ובין הלומד לחבריו הוא קל יותר ומתבסס על שיתוף ושיתופיות. המטלות הן אותנטיות ולא מובנות, ניתן ליצור קישורים בין תחומי הלימוד, מתקיימת למידה רב תחומית. (קורץ, 2013 ; אייל, 2013). 

האם יש צורך לבחור רק בסביבה אחת?

הוכח כי שילוב קבוצה סגורה בפייסבוק בלמידה הופכת את הלמידה לאפקטיבית יותר ומשמעותית יותר עבור הלומד וכי יש למנף את הדינמיות שלה להפעלת תהליכי הוראה הדורשים אינטראקטיביות בין לומדים ללומדים ובין לומדים למרצים (מישר-טל, קורץ ופיטרסה, 2012).

אך האם נחייב לומד ליצור משתמש בפייסבוק רק לצורך למידה? ומה עם מתנגדי הפייסבוק? האם נפספס אותם? 

לפי קורץ (2013), ממחקר שבחן עמדות סטודנטים כלפי שילוב קבוצות סגורות כמרחב לימודי במשולב עם אתר קורס נמצא כי הקבוצה הסגורה יכולה להוות אפיק משלים לתהליך הלימודי להרחבה בתכני הקורס וכאפיק תקשורת בין הסטודנטים לבין עצמם ועם סגל ההוראה.  על פי ממצאי המחקר, הסטודנטים מקדמים בברכה את השימוש באפיק זה המהווה עבור חלקם הגדול סביבת חיים ידועה ומוכרת  וזאת, מבלי לוותר על אתר הקורס המסורתי שעיקר חשיבותו בהיותו מאגר מובנה ומעודכן של תכני למידה.

לי אישית הפייסבוק פתח אפיקים רחבים יותר מהפורומים המסורתיים. הנוחות שהכל נמצא במקום אחד ובפורמט אחד ואין צורך להתנייד בין פורום לפורום מאתר לאתר- הכל נמצא על הקיר שלי. הקבוצות המעניינות אותי הוגדרו בקבלת התראות בכל פעם שמפורסם פוסט, על מנת לא לפספס. הבחירה היא שלי מה לעשות עם המידע, האם רק לצרוך אותו? האם לשתף אותו? האם לנתח אותו ולהביא לאחר מכן משהו משלי? את הביזור שמזמנת הרשת החברתית ניתן לתעל לאפיקים חיוביים יותר, גם בחינוך. 

החופש לפרסם ולשתף דברים הוא בידיים שלי, כל התוכן פתוח וזמין. 

* את התגובות לסקר שפרסמתי ניתן לראות לאחר מילוי הטופס. 

אייל, ל. (2013): חדשנות פדגוגית וטכנולוגיות למידה. מצגת שיעור (אוחזר ב- 10 לינואר 2014).

http://moodle.mla.ac.il/mod/resource/view.php?id=3499

מישר-טל, ח', קורץ ג' ופיטרסה, א' (2012): קבוצות לימוד בפייסבוק - תחליף למערכת ניהול למידה?  מקרה בוחן ראשון באקדמיה הישראלית.   כנס צ'ייס, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

http://www.openu.ac.il/innovation/chais2012/downloads/u-12.pdf

קורץ, ג' (2013): שילוב פייסבוק בהוראה אקדמית. בתוך: נ' נוצר (עורכת). להצליח בהוראה אקדמית, אור יהודה: המרכז ללימודים אקדמיים.

שתיקה היא הצעקה הגדולה ביותר!!!!!

"שתיקה היא לפעמים הצעקה הגדולה ביותר!!!!!בישראל יש מאות אנשים וילדים שזקוקים למחשבי תקשורת כדי לנהל שיחה, כדי לחשוף את רצונותיהם ורגשותיהם או סתם כדי לאחל לסובבים אותם בוקר טוב.משרד הבריאות כבר הבין זאת וקטלג את המכשירים הנ"ל כמכשיר רפואי לכל דבר. למרות זאת, וועדת הסל בהחלטה פחדנית, החליטה לא להחליט ואינה מכלילה את המכשירים התקשורתיים בסל התרופות!!! הוועדה שוב איבדה את האחריות המוסרית שלה בגלל מגבלות תקציב. מי נתן להם את הסמכות למנוע מילדים את זכות הדיבור!?
הגיע הזמן שיושמע קולם גם של האנשים השותקים! שזעקתם השקטה תגיע לאוזניים של מקבלי ההחלטות! שתפו את התמונות, צלמו גם את עצמכם שותקים ויחד נצעק בשבילם. בשקט."

כך זה התחיל, לפני כחודש וחצי כאשר 3 עמותות התאחדו יחד: העמותה לתסמונת רט, עמותת אייזק ועמותת אישראלס והחליטו להשמיע את קולם של אלה שזעקתם לא נשמעת. כל אלה שנבצר מהם לדבר, לבטא את עצמם עקב סיבה נוירולוגית, סיבה קוגניטיבית, תאונה, מחלה, אירוע מוחי ועוד.

העמותות הללו נלחמות מול ועדת סל התרופות כבר כמה שנים, על מנת להכניס את ציוד התקשורת היקר כל כך לסל התרופות. בדיוק כמו בארצות אחרות, שם מקבלים את הציוד ללא בעיה.

הפעם נעזרו גם בכוחה של המדיה. ויצאו עם ההודעה שצרפתי למעלה. עשרות תמונות הופצו ברחבי המדיה, גם בדפים האישיים של שרי הממשלה.  

התארגנה הפגנה בבית חולים תל השומר ב- 23/12/13 ביום בו התכנסה הועדה. הצטרפו הורים לילדים ובעלי מקצוע בתחום וניסו להעביר את המסר- הכנסת תקשורת תומכת חלופית לסל התרופות.

ולמרות הכל, החליטה הועדה לא להכניס את התת"ח לסל התרופות ושלושת העמותות החליטו להגיש עתירה לבג"ץ.
הדיון בבג"ץ היה אתמול וזה מה שהוחלט כרגע (מתוך דף הפייסבוק של "אייזק ישראל"):

כולנו תקווה שקולם ישמע. 

אז מה זו בעצם תקשורת תומכת חלופית (תת"ח)?

סיוע ותמיכה באמצעים נוספים לילדים ולמבוגרים המתקשים לתקשר עם האחר, כתוצאה מכך נפגעת יכולתם לתפקד ולהיות עצמאיים בלמידה, במשחק, בעבודה. אמצעים אלו כוללים: ג'סטות והפקת קולות וכן עזרים ייחודיים לתקשורת כמו לוחות תקשורת, מכשירי פלט קולי ומחשבי תקשורת.

השימוש בתת"ח נעשה דרך בניית מערכת תקשורת אשר יכול לכלול בתוכה : שפת סימנים, לוחות תקשורת, מחשבים נישאים ועזרים המיועדים לתת פלט מדובר. את מערכות התקשורת מתאימים באופן ייחודי למשתמשים, על בסיס הערכה של צוות רב-מקצועי, המתייחס לאותם גורמים אשר אינם מאפשרים תקשורת בערוצים המקובלים של דיבור ו/או כתיבה. ניתן להציג את התוכן התקשורתי באמצעות: תמונות, ציורים, אותיות או מילים וכן סמלים. דרך השימוש בלוח תקשורת היא ע"י הצבעה על תמונה/אות/מילה או סמל המייצג את המושג שהמשתמש מבקש לומר. אם אין יכולת הצבעה ביד, ניתן להשתמש בצורות סריקה שונות או בעזרי הצבעה מסוגים שונים. השימוש בפלט קולי הינו חלק אינטגראלי בתת"ח ומאפשר תקשורת מהירה ואינטראקטיבית. בתוך מערכת התת"ח כלול גם המחשב אשר מאפשר גם הרחבת התקשורת בכלל ותקשורת כתובה בפרט.

מתוך האתר של "אייזק ישראל".

עם התלמידים שלי אני משתמשת בלוחות תקשורת מותאמים אישית באמצעים שונים, החל מספרי תקשורת, פלטים קוליים, מחשבי תקשורת ואייפדים . עם רובם, לא נעשית עבודת המשך בבית עקב העלות המאוד גבוהה של העזרים, ובכך נשללת העצמאות של הילדים גם מחוץ לכותלי בית הספר.

זוהי לירון ילין תלמידה בוגרת של בית הספר המראה את השימוש של האייפד ככלי לתקשורת. 
ודוגמא נוספת של תלמיד מבית איזי שפירא המציגה גם תקשורת בתוך המים.

אז בזמן שכולם מראים עד כמה הטכנולוגיה מקלה ומסייעת, כאן המקום להראות ולהדגיש כי הטכנולוגיה היא לא רק מכשיר, היא גם הפה לחלק גדול מהאוכלוסייה, כי אין לאף אחד את הזכות "לסתום להם את הפה":

מתוך דף הפייסבוק של "אייזק ישראל"

שני גביעי אשל מחוברים עם חוט

אחי חזר מתאילנד והביא לילדים שלי (בת 8 ובן 4) מכשירי קשר קטנים, או בשפת העם: ווקי טוקי (walkie talkie). לי אישית זה נתן טעם של נוסטלגיה וגעגועים לפעם. איך התרוצצנו ברחובות וניסינו לקלוט אחד את השני.

היה מעניין לצפות בהתנהגות שלהם מרגע פתיחת החבילה:

• כל אחד מהם החזיק את המכשיר שלו, בחן אותו, הצמיד אותו לאוזן והחל לדבר- "אבל שום דבר לא קורה". (ואני יכולה להישבע שזיהיתי מעבר אצבע על המכשיר, אבל אולי סתם דמיינתי).
• "אולי צריך ללחוץ על הכפתור?"- לוחצים על הכפתור שניהם יחד ומנסים לדבר- "אבל שום דבר לא קורה".
• "אולי אחד ילחץ והשני לא?"- הגדולה לוחצת על הכפתור, הקטן שומע אותה מדברת אבל היא לא משחררת את האחיזה וכשהוא מנסה לדבר, לא שומעים אותו- "למה רק היא ואני לא?".
• שניהם עוזבים מנסים שוב לדבר, ושוב לא שומעים ואז מחליטים: "זה לא עובד, זה מקולקל".

לאחר הסבר שלנו "דמות המבוגר", הם מבינים ומתחילים להשתעשע עם המכשירים. אך עדיין, לפעמים יש בעיות, אין תקשורת, אחד רוצה לענות והשני עוד לא סיים לדבר.

אכן קומדיה של טעויות. 

אפשר להסתכל על זה משתי נקודות מבט:

האחת: נהדר!!! הילדים לומדים מה היא תקשורת נכונה, דו שיח בין שני אנשים, האחד מקשיב לשני. האחד נותן כבוד לשני, לכל אחד הזמן לבטא את עצמו והשני לא מפריע.

השנייה: מתסכל!!! הילדים של היום נולדו לעידן שונה לחלוטין. לעידן של כאן ועכשיו, לעידן של בקלות ובמהירות. לעידן דיגיטלי! דור האינסטנט!!

הרי איך קורה הדבר שאני כילד מחזיק משהו ולא יודע מיד איך לתפעל אותו? ועד שאני מצליח (ולא בכוחות עצמי, אלא כי לימדו אותי), זה לא זורם לי?

וכאן מגיעות הדעות השונות (ותלוי איזה דור אנו שואלים): 

"הטכנולוגיה שגעה את הילדים, אין להם שום מיומנויות".

"בעזרת הטכנולוגיה הילדים מפתחים חשיבה לוגית טובה יותר ומיומנויות חשובות יותר למאה ה- 21".

"שום דבר כבר לא מגיע בטבעיות, מחפשים ללחוץ על כמה שפחות כפתורים".

"עצם העובדה שצריכים מבוגר שיראה וילמד ויסביר, לוקחת מהילד את העצמאות".

אז מה בעצם הוא הנכון? האם בכלל יש נכון? האם ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדי המאה ה- 21 תואמת את ההתפתחות הקוגניטיבית "המסורתית"? 

הרי גם ההורים שלנו שכ"ילידים" ספגו את המושג "יום כביסה" על ידי צפייה באמהות ובסבתות ואף השתתפו בו, מחזיקים היום מכונות כביסה ומייבשים.

גם הם, שבזמנו חיכו שבועיים לקו טלפון (אותו חלקו עם השכנים) מחזיקים טלפונים סלולריים (ולמרביתם סמארטפונים).

האם זה אומר שהחשיבה שלהם פחות מפותחת היום? לא! זה אומר שמטעמי נוחות, הם בוחרים בדברים שיקלו עליהם את ההתנהלות היום יומית, כדי לפנות זמן לדברים אחרים.

אך למרות כל זה, אני חושבת שחשיפה של הילדים למשחקים שלנו כילדים, או לחיים של ההורים שלנו אינה סותרת את החיים שהם חיים היום. זה הוא עוד נדבך לידע הכללי, להתנסות ופיתוח החשיבה שלהם.

אין תחליף לחוויות העבר וגם לא חייבים לוותר עליהן. הטכנולוגיה לא נמצאת שם כדי לשנות סדרי עולם, היא שם כדי לסייע, כדי ליעל את הזמן, את ארגון הידע, את ההתנהלות הכללית. היא שם כי צריך לשחות עם הזרם ולא לטבוע. לא לתסכל את הילד ולמנוע ממנו את האינטואיטיביות והנוחות של הטכנולוגיה, אלא ללמד אותו להשתמש בה לצרכים שלו בנוסף להתנסות ולמידת חקר. שלא ישאלו "למה אנחנו צריכים מכשיר ווקי טוקי אם יש טלפונים ניידים חכמים", שישתמשו במכשיר ויבינו את ההבדל וימצאו לבד את היתרונות והחסרונות בכל אחד מהם.

הילדים שלי בהחלט נהנים מהמכשיר ומכיוון שאני חייתי את אז וחיה את היום, אני קיבלתי ממנו Galaxy 4!

למידה רשתית- כל אחד והצבע שלו

לפני חודש השתתפתי בערב חדשנות של מחוז תל אביב.

ערב החדשנות עסק בנושא למידה רשתית.

ד"ר יעקב הכט סיפר על צונאמי החדשנות ועד כמה חשוב לעבוד מפרדיגמה של פירמידה לפרדיגמה של רשת. 
מודל הפירמידה- יש מעט בעלי סמכות ומומחיות אשר מעבירים את הידע שלהם ללא כל שינוי והתערבות לכפופים להם.
מודל הרשת- לכל אחד גוון מיוחד, תחום מומחיות וכל אחד תורם ממומחיותו ונתרם מזו של אחרים.

ד"ר יעקב הכט ציין כמה עקרונות חשובים החייבים להתקיים בכל אחד מחברי הקבוצה בלמידה רשתית:

1. כל פרט חייב להיות מומחה בתחום.
2. כל פרט מביא את הצבע הייחודי שלו, הכל פתוח וזמין לכולם.
3. כל פרט צריך להיות בעל יכולת למידה- ללמוד וללמד במקביל.

הסכמתי עם כל מילה שנאמרה בהרצאה, אך הייתי סקפטית כי דבר כזה יוכל להתקיים במערכת החינוך שלנו. 
הרי איך ייתן מפקח או מנהל למורה בבית ספר לקיים כיתת רשת? בה הציון הוא ציון קבוצתי ולא אישי, בה המורה מפנה את מקומו ונותן לתלמידים ללמד אחד את השני. דבריו נשמעו כחלום, כדבר שקשה לביצוע.


לאחר כשעה עלתה מנהלת בית ספר "נורדאו" בנתניה והציגה לנו את "הנבחרת"

הנבחרת היא קבוצה של תלמידים- "מורים צעירים" ולכל תלמיד יש תלמידים משלו.

ישנם ראשי קבוצה בכל התחומים, לימודיים וחברתיים: שפה, אנגלית, גיאוגרפיה, מדעים, מתמטיקה.

יכול להיות תלמיד שהוא המורה בנבחרת אחת וכתלמיד בנבחרת אחרת.

כ"מורים" בנבחרת עוזר להם לחזור על החומר וכתלמידים בנבחרת אחרת נוח להם ללמוד מבני גילם מאשר מהמורה.

המנהלת מאמינה כי כשכולם מעורבים, ההישגים עולים.

התרגשתי מאוד מהיוזמה, 

ומאמינה בלב שלם שאם מורים/מנהלים/מפקחים יהיו עם ראש פתוח,

הדבר יכול לעזור משמעותית גם בפיתוח המנהיגות.

מצורף סיכום מכל ערב החדשנות, ההרצאות והיוזמות שהוצגו.

הנושא המרכז- סיסמא או דרך חיים?

שנה"ל תשע"א - השפה העברית!
שנה"ל תשע"ב- אורח חיים בריא ופעיל!
שנה"ל תשע"ג - מנהיגות פורצת דרך!
שנה"ל תשע"ד - האחר הוא אני!

(וזוהי רק רשימה חלקית של השנים האחרונות)

כבכול שנת לימודים, לקראת סופה, מתכנסים ראשי החינוך במשרד וקובעים את הנושא המרכז לשנת הלימודים הבאה.
משרד החינוך מפעיל אתר מיועד הכולל מערכי שיעור, המלצות לספרים הקשורים לנושא, השתלמויות ועוד.
בתי הספר עמלים על אתרים משלהם ומפתחים חומרי למידה לתלמידים. חלקם מביאים הרצאות חוץ לתלמידים ולהורים.

ובלי להרגיש נגמרת לה השנה, ראשי החינוך במשרד כבר מודיעים על הנושא הבא ובתי הספר מתחילים בהתארגנות לשנה הבאה. ומה קורה עם הנושא של השנה החולפת? האם נשכח? האם עדיין מוזכר? האם העמל ועבודת הקודש של המורים נשכחת כלא הייתה?

בשנת אורח חיים בריא, קיבלנו מבית הספר של הילדה תפריט שבועי, כל יום נדרשו להגיע עם מאכל ודנו בו. האם בכך סיימנו? האם לא כדאי להפוך זאת לאורח חיים של בית הספר?

בשנת השפה העברית, חזרו הילדים עם אוצר מילים עשיר. שנה לאחר מכן חוזרים לדבר "בשפה אחרת"?

ולרוב, לרוב, לצערי, הנושא המרכז נשכח. הנושא הבא תופס את מקומו ואין זכר לקודמו. 

והנה הגענו לשנת תשע"ד, שמחה לשמוע כי הנושא השנתי הוא "האחר הוא אני", אין ספק שחייבים להעלות את המודעות של קבלת השונה, על כל גווניו.

הססמאות החלו להתנוסס בבתי ספר ובמרכזי הפסג"ה השונים, בתי הספר התהדרו בסיפורים על שילובים של בעלי צרכים מיוחדים, על תרומות לקהילה ועוד, אתר משרד החינוך המיועד, מלא במיוחד. והכל תחת הכותרת: "לפעמים אני דומה, לפעמים אני שונה, תמיד אני שווה". האווירה היא אווירה מלאת תקווה, הנה השינוי מגיע. אך עם התקווה ישנו חשש גדול, האם גם נושא זה "ייכנס למגירה" כקודמיו? 



אני עובדת בבית ספר חינוך מיוחד-טיפולי ברמה נמוכה מאוד, אצלנו תכנית  העבודה היא שונה. כאשר אנו עובדים על נושא כלשהו, הוא מלווה אותנו לכל אורך התקופה בה עובדים עם התלמיד. 

פניתי אל חברותיי העובדות במערכת החינוך הרגיל וגם אלו העובדות בחינוך המיוחד ברמות הגבוהות יותר. לצערי, גיליתי כי החשש שלי הוא נכון. אמנם יש המלצה להמשיך עם הנושא המרכז גם מעבר לאותה שנת לימודים, אך לרוב אין המשכיות.

אז איפה זה נופל? מה הסיבה? מה בעצם מטרת הנושא המרכז? האם אין צורך להמשיך ולתזכר את התלמידים בנושאים חשובים אלה? קבלת השונה? אורח חיים בריא? השפה העברית? ועוד. אולי כדאי שהנושא השנתי יהפוך לנושא דו שנתי וכך ילמד לעומק ויהפוך לשגרה?
על מי בעצם מוטלת האחריות? על המורים? ההורים? ואולי לא צריך למצוא אחראי, אולי על כל אחד מהגורמים לקחת את הנושא לכיוון שלו ולפתח אותו בהתאם

בתור אחת שמגיעה מהבועה של החינוך המיוחד, אני מייחלת שלפחות הנושא האחרון ימשיך כאורח חיים. ולא יעלם לו.

שכתבה: פאני יצחק

למידה משמעותית- היתכן?

בתחילת חודש אוגוסט האחרון פורסם מסמך על ידי משרד החינוך בשם: מדיניות לקידום למידה משמעותית במערכת החינוך. 

המסמך מציג את דמות הלומד, המורה ואת תכנית הלימודים. בהקדמה למסמך נכתב:

"התהליך החינוכי מכוון להעניק לתלמידים תחושת צמיחה, ערך ומסוגלות, הצלחה ומימוש אישי, חווית גילוי ומענה לסקרנותם, ולפתחם כאנשים פעילים המשתלבים בחברה ותורמים לה.כדי שהתהליך ישיג את מטרותיו, על מערכת החינוך לחתור ולאפשר למידה משמעותית לאורך הרצף החינוכי, תוך הבטחת האיזון הנדרש בין המכוונות לפרט לבין המחויבות לחברה, בין מדידה לבין למידה, בין התהליך לבין התוצר, בין הוראת ה"מה" לבין "האיך" ובין המובנה לבלתי מובנה".

כמו כן ישנה הגדרה כללית "מהי למידה משמעותית?"

"למידה המזמנת חוויית למידה רגשית חברתית וקוגניטיבית". 

"למידה עצמאית בתוך יחסים בין אישיים"

"מושתתת על שלושה רכיבים המתקיימים בו זמנית: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד, רלוונטיות ללומד"

ביתי הבכורה (כיתה ג') החלה ללמוד במדעים על סוגי סלעים. כשיעורי בית, קיבלה את שמות הסלעים והיה עליה לחקור את תכונות הסלעים. 
עבודת חקר- נהדר!! אבל איך? האם עבודה מסוג זה לא מצריכה התנסות מעשית לשם למידה משמעותית? להבין את ה"איך"? היה לפניהם טקסט על כל סלע ממנו היו צריכים להוציא נתונים.
ראיתי את התסכול שלה. הבנתי אותה (ובמקביל הסתרתי את התסכול שלי).
הרי על מנת לחקור את הסלע, לדעת האם מתמוסס ועל ידי מה? האם נחרץ ועל ידי מה? האם מספיק קטע קריאה? האם כך יפנימו התלמידים את החומר או שוב, ידקלמו אותו למבחן ובזה יסיימו? ובכלל, לא כדאי לראות כיצד נראה הסלע המדובר?
לא כך מגיעים ללמידה משמעותית! ההוראה בכיתה היא תאורטית, אין ניסויים והמחשות. ושם, בדיוק שם זו למידה מתוך הנאה, המחשה והפשטה של החומר התאורטי, תלמידים פעילים, סקרנים, חוקרים.
בתכנית הלימודים של משרד החינוך לתלמידי היסודי קיים הנושא "מדע וטכנולוגיה" אך התנאים אינם מאפשרים ללמוד וללמד נושא זה בצורה משמעותית. ואם נחזור לשלושת המרכיבים: ערך, מעורבות ורלוונטיות- אף לא אחד מהם קיים במקרה זה.

אני בהחלט מבינה את הבעייתיות:
המחסור בתקציבים לבניית מעבדה בכל בית ספר.
העדיפות למעבדה לבתי ספר בעל יסודי ולא ליסודי (לצערי).
הקושי בהבאת החומרים הדרושים לבית הספר.

כשהייתי תלמידה ביסודי (באותו בית הספר בו ביתי לומדת), אני זוכרת יציאות רבות מחוץ לבית הספר, לשדה הסמוך ועבודת חקר על הסביבה. עכשיו, כל השדות והפרדסים הפכו לשכונות מגורים, היציאה מבית הספר אינה פשוטה כמו בעבר.
ליבי יוצא אל מורות המדעים ותלמידי בית הספר.
אבל, אפשר גם אחרת!! וכאן תפקידה של המורה!
בחיפושי ברשת, מצאתי כמה אתרים המציעים מעבדות וירטואליות. נכון שאין את המגע והתחושה, אבל משהו מתעורר לחיים מול העיניים. 
אבל שוב, גם אתרים אלו מיועדים לתלמידי העל יסודי. ובשפת האם שלנו, נמצא אתר אחד בלבד מעבדה וירטואלית של מט"ח שגם הוא מכוון לתלמידי העל יסודי.

אנחנו פנינו לרשת לעבודת חקר, והבת שלי החליטה להגדיל ראש והכינה מצגת מסכמת לטובת שאר התלמידים אותה ביקשה מהמורה להציג בשיעור. 
אבל זה עדיין לא שם, ומשהו או מישהו צריך להשתנות.
מי מוכן לעזור לי להרים את הכפפה?

"ילדים ילמדו לעשות מה שהם רוצים לעשות" - סוגאטה מיטרה

סקרנות של ילדים.. איזה דבר נפלא..

דרכה הם חוקרים, מגלים ולומדים.. ממש מחודשי חייהם הראשונים...

הם יצירתיים, חולמים, מדמיינים... הכל מהסקרנות..

אבל למה אנחנו (המבוגרים, מערכת החינוך, החברה..) מדכאים אותה,

מנסים להפוך את התלמידים לרובוטים בעלי תכונות דומות בכל העולם,

ולא מסתכלים על הייחודיות והיכולת של כל אחד ואחד מתלמידינו. 

אי אפשר להתעלם מהסקרנות שלהם, ורצוי אף "לנצל" אותה בכיתה..

פרופסור סוגאטה מיטרה האמין בזה, הגיע לשכונת עוני בניו-דלהי בשנת 1999, התקין מחשב בקיר, ללא הדרכה, תיווך או למידה והלך.

ילדי השכונה, שמעולם לא ראו מחשב מימיהם או גלשו באינטרנט, אינם יודעים את שפת האנגלית ואולי אפילו לא יודעים קרוא וכתוב. אותם ילדים, ניגשו אל המחשב בחנו אותו מכל הכיוונים, וכעבור כמה שעות גלשו באינטרנט, לימדו אחד את השני.. 

את אותו ניסוי עשה בכפר מרוחק מדלהי וכעבור כמה חודשים, מצא את ילדי הכפר משחקים במחשב. ואף ביקשו "מעבד מהיר יותר ועכבר טוב יותר". והסבירו: "נתת לנו מכונה שעובדת רק באנגלית, אז היינו צריכים ללמד את עצמנו אנגלית כדי להשתמש בה".

הוא המשיך לבדוק איזורים נוספים ואף בדק ידע בביוכימיה וגילה קפיצה מ-0% ל-30% תוך חודשיים. בהמשך צרף לאותם ילדים בחורה בת 22 שתפקידה היה לומר להם: "וואו! איך עשיתם את זה?". לאחר חודשיים הציון קפץ ל-50%.

פרופסור מיטרה הוכיח כי לילד יכולת ללמוד בעצמו, לסקרן את עצמו ולפתח לימוד עצמי.

כאשר צפיתי בהרצאה לראשונה, עוררה בי השאלה המרכזית: אז מה בעצם תפקיד המבוגר בלמידה? אם הוכח כי לילדים יכולת למידה עצמית, עד כדי למידה עצמית של מיומנויות מחשב, DNA, מולקולות ועוד.. איפה אנחנו? מה תפקידנו? האם נוכחות מבוגר היא צורך הכרחי ללמידה? ובכלל, איך אנחנו יכולים לקחת את הניסוי של מיטרה ולהעביר אותו לכיתה? איך אנחנו כאנשי חינוך נאפשר למידה עצמית?

כאשר חשבתי יותר לעומק על השאלה הבנתי כי יש צורך קודם לכן להגדיר מיהו ה"מבוגר", האם בהכרח המורה? האם בהכרח ההורים? ברור לי שלא! הבנתי כי ה"מבוגר" הוא בעצם בעל הסמכות בעיני הלומד, לדוגמא: בניסוי של מיטרה, האח בן ה- 8 שימש כ"מבוגר" לאחותו בת ה- 6. 
האם המצאות המבוגר היא תנאי הכרחי ללמידה? לדעתי, לא! הילדים יכולים ללמוד לבדם. אך חשובה הימצאותו של "המבוגר האחראי" ולו רק לשם העצמה. לומר את המילה הטובה, לחזק את התלמיד/הילד, לפתח את היצירתיות שלו להביל אותו אל שלבים מתקדמים יותר של למידה ובכך לפתח למידה עצמית ובהחלט למידה משמעותית.

אז איך "נעתיק" את הניסוי של מיטרה לעבודה בכיתה? אחרי הרצאתו הבנתי את זה. לפני 5 שנים, לימדתי באחת הכיתות בבית הספר, תלמידים בני 18-20, רמה קוגניטיבית בינונית-נמוכה (בית ספר חינוך מיוחד פיגור בינוני-עמוק). בדרכי לבית הספר באחד מהימים, אספתי כמה העתקים מעיתון יומי חינמי. לאחר מפגש בוקר חילקתי להם את העיתונים וזרקתי לחלל הכיתה את המילה: "אקטואליה".  עברנו על הכתבות בעיתון בניהן כתבות על החזרת גופות החיילים גולדווסר ורגב ז"ל ובמקביל כתבות על האולימפיאדה בבייג'ינג. 
התלמידים, שרובם לא החזיקו עיתון מימיהם, שאינם יודעים לקרוא (וגם לא יידעו), דרך תמונות, דרך מבטים של הדמויות מהעיתון. עם אותם התלמידים, התפתח דיון מעמיק על כל אחד ואחד מהנושאים. זה היה מאותם השיעורים שלא מתכננים מראש, שבאים מהתלמידים. הדיון התפתח מתוכם, הם למדו מושגים שלא השתמשו בהם קודם. משמעות שונה למילה "שלום", למילה "אבל". 
התלמידים, בדרכם המיוחדת, איתרו את המידע, עיבדו אותו ובכך הפנימו אותו. 
אז, לא ידעתי "לקרוא לילד בשמו" היום אני יודעת שהתבצעה שם "למידה משמעותית".

להרצאה המלאה: