מוצאי שבת, מחפשים לנוח משבוע אינטנסיבי ושבת מלאה בכל טוב.
להתנתק ממרוץ החיים ולהתמכר, ולו לדקה, לשקט.
מזפזפים ומגיעים לעוד תכנית בישול והפעם: "משימת טלפון שבור".
הצפייה בתכנית העלתה בי תהיות ומחשבות ובעצם מעין הסקת מסקנות לעבודה שיתופית בקבוצות או בזוגות בכיתה. בזמן שמשרד החינוך מדבר על שיתופי פעולה, שיתופיות, למידה עמיתים, למידה רשתית ועוד, וכל זה תחת הסיסמא של "למידה משמעותית". רציתי לבחון האם משימה מסוג זה יכולה להתאים לכל אלה.
המנחים מודיעים: "מבחן יצירתיות בזוגות".
נהדר, אין כמו עבודה בזוגות, אין כמו עבודה משותפת ויצירת משהו חדש. סגנונות שונים המשלימים אחד את השני ויוצרים משהו חדש. חושבים יחד, חולקים חששות.
המשימה: הכנת מנה יצירתית ומקורית, אבל לא מבשלים יחד. בכל רגע נתון רק אחד מבשל. האחר יראה אותו ולא ישמע אותו. התקשורת תהיה דרך האוכל מבלי לשמוע ולתקשר אחד עם השני.
זה כבר פחות נהדר, האם זה אפשרי לתקשר דרך האוכל? האם על מנת להביא, להבנות תוצר משותף אין צורך בתקשורת מינימלית בסיסית בין חברי הקבוצה/בני הזוג? האם לא חשוב זמן ההכרות אחד עם השני על מנת להצליח במשימה? ללא ספק אתגר שניתן ליישם בכיתות הלימוד.
מתבצעת חלוקה לזוגות, סה"כ 6 זוגות. המנחים מגדירים את המשימה וזמן המשימה. אחד מבני הזוג נשלח לחדר הצפייה והשני אוסף עבור המנה את המצרכים כשעליו לחשוב גם מה האחר אוהב/רוצה/צריך.
איך ניגשים למשימה כזו? באיזו אסטרטגיה בוחרים? האם כל אחד נותן מעצמו? האם אחד לוקח צעד אחורה ונותן לשני להוביל? ואם כן, איך מחליטים מי עושה מה?
ברקע נשמעים משפטים: "סומכת על החושים שלה" ; "אין לי מושג מה היא רוצה" ; "מקווה שתבין שזה מה שאני רוצה" ; "קשה לי לבחור מוצרים שגם הוא יאהב, אז בחרתי גם וגם ולתת לו אפשרות לבחור" ; "לא מכיר אותו מספיק טוב כדי להחליט" ; "אני בטוחה שגם היא אוהבת את מה שאני אוהבת" ; "הולכת לכמה כיוונים והיא תנווט לאן שהיא רוצה" ; "אני יודע שבן זוגי שומר כשרות אז אלך לקראתו".
לאחר איסוף החומרים, התבקשו המתמודדים להחליף בעמדות. כשבני הזוג שהיו בחדר הצפייה מורשים לגשת ולהחליף מוצרים שלא מתאימים להם.
איך ניתן לעשות זאת כשאיננו יודעים מה האחר רצה להכין? איך אפשר מבלי לפגוע בבחירת בן הזוג? כאן נשמעו תגובות משני החדרים השונים (חדר הצפיה ואולפן הבישול): "חלק מהמוצרים לא מתאימים לרעיון שלי" ; "רציתי לעשות... והוא החליף לי" ; "קיוויתי שיתן לי צ׳אנס לפני שאומר ״לא״ אבל הוא לא שיתף פעולה. זה מתסכל" ; "היא החליפה, אבל אני סומכת עליה" ; "אני מקווה שהיא תצליח להבין מה אני רוצה שהיא תעשה לי" ; "אני לא יודע מה התכנית שלו, אני לא אחליף כלום כי הוא זה הוא וזה מה שהוא אוהב. אני רק אכין לו את הדברים בשבילו" ; "אני אתן לה לעשות מה שהיא חשבת ואני אתן את הטאצ׳ שלי".
ברקע נשמעים משפטים: "סומכת על החושים שלה" ; "אין לי מושג מה היא רוצה" ; "מקווה שתבין שזה מה שאני רוצה" ; "קשה לי לבחור מוצרים שגם הוא יאהב, אז בחרתי גם וגם ולתת לו אפשרות לבחור" ; "לא מכיר אותו מספיק טוב כדי להחליט" ; "אני בטוחה שגם היא אוהבת את מה שאני אוהבת" ; "הולכת לכמה כיוונים והיא תנווט לאן שהיא רוצה" ; "אני יודע שבן זוגי שומר כשרות אז אלך לקראתו".
לאחר איסוף החומרים, התבקשו המתמודדים להחליף בעמדות. כשבני הזוג שהיו בחדר הצפייה מורשים לגשת ולהחליף מוצרים שלא מתאימים להם.
איך ניתן לעשות זאת כשאיננו יודעים מה האחר רצה להכין? איך אפשר מבלי לפגוע בבחירת בן הזוג? כאן נשמעו תגובות משני החדרים השונים (חדר הצפיה ואולפן הבישול): "חלק מהמוצרים לא מתאימים לרעיון שלי" ; "רציתי לעשות... והוא החליף לי" ; "קיוויתי שיתן לי צ׳אנס לפני שאומר ״לא״ אבל הוא לא שיתף פעולה. זה מתסכל" ; "היא החליפה, אבל אני סומכת עליה" ; "אני מקווה שהיא תצליח להבין מה אני רוצה שהיא תעשה לי" ; "אני לא יודע מה התכנית שלו, אני לא אחליף כלום כי הוא זה הוא וזה מה שהוא אוהב. אני רק אכין לו את הדברים בשבילו" ; "אני אתן לה לעשות מה שהיא חשבת ואני אתן את הטאצ׳ שלי".
מכאן המשיכה התכנית כאשר כל כמה זמן בני הזוג מתחלפים ביניהם וממשיכים מאותה נקודה שהפסיקו. היו כאלה שניסו להשאיר רמזים אחד לשני, אך זה לא הצליח. ניסיתי להתחקות אחר דפוסים מסויימים של "התקשורת" בין בני הזוג, לנסות ולראות אם יש אסטרטגיה מסויימת שהיא המתכון להצלחה, ועל פי כל הנ"ל, לזהות מראש מי יהיה הזוג שיצליח יותר/פחות. כאשר כל הזמן הראש חושב כיצד משימה כזו יכולה לעבוד בכיתה של תלמידים/סטודנטים או כל תהליך לימודי אחר בין שני אנשים.
לפיכך, זיהיתי שלוש קבוצות:
1. אלה שנאבקו ביניהם מההתחלה ושינו אחד לשני את העבודה: "אני אוהבת לתת את הטון, לא רוצה שיחליטו בשבילי".
2. שני דומיננטיים במטבח שאחד לקח צעד אחורה ובחר לתת לשני להוביל: "אני צריכה להבין מה היא רוצה לעשות, ואז לבחור מה אני רוצה, אני חייבת ללכת בעקבות הלב שלי. אבל אני יודעת שיש לה יד טובה והיא יודעת לבשל אז הבנתי שזה תהליך למידה והייתה לה תכנית. אם אחליף דברים אהרוס לה. זו משימה משותפת לעבוד ביחד לאחד כוחות זו לא במה לריב. אז החלטתי שהיא תוביל ואני אעשה בשבילה".
3. אחד שקבע את הטון והשני נאלץ לקחת צעד אחורה: "אני דוגל בללכת אחרי המנהיג, אני גדול יותר, הוא צריך להבין את הרמזים שלי"
אף לא זוג אחד, לדעתי, עבד יחד ויצר משהו משותף. התוצר היה מסוג של שף וסו-שף. גם אלה שלא נאבקו ביניהם והמשיכו אחד את השני בדיוק מאותה נקודה השתמשו במשפטים: "ציפיתי שזה יקרה כי אני לא בשליטה מלאה על המנה" ; "מקווה שהוא לא יגע לי יותר במנה שלנו".
לצערי, התקשיתי למצוא יתרונות לעבודה מסוג זה, מעבר לאתגר והסקרנות של "מה יצא בסוף?".
משימה מסוג כזה לתלמידינו יכולה לגרום בעיקר לתסכול, לבלבול ולכאוס שלם. ואם עבודה שיתופית אמורה להעצים את יכולות כל אחד מהצוות, כאן לא מצאתי העצמה של יכולות. זוהי משימה המחייבת אנשים להיפתח לאנשים אחרים, לתקשר, להקשיב אחד לשני, לחשוב יחד, לתכנן מראש יחד. התסכול שנוצר אצל המתמודדים הוריד את הביטחון לכולם, גם לאלה עם הכישרון.
הרעיון בעבודה שיתופית הוא בתהליכים לפני תחילת העבודה: התכנון, החשיבה, סיעור המוחין. גם לדומיננטים פחות יש מקום. כל אחד נותן את הטון שלו, את הגישה שלו. כאשר מדובר רק בזוג, שני בני הזוג שותפים פעילים בתכנון. בקבוצה יכול להיות שאחד מחברי הקבוצה יבלוט יותר בביצוע ופחות בתכנון- וזה בסדר. יכולים להיות ויכוחים ודיונים, זה חלק מהעניין- ובמשימה שניתנה בתכנית- לא היה מקום לכל זה, קודם כל, כי לא הייתה תקשורת. יהיו שיבואו ויגידו שגם זה הוא סוג של תקשורת, אם כך זה אינו סוג התקשורת המתאים לעבודה שיתופית.
יש כאן פספוס של התאוריה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית המדגישה את החשיבות של הקבוצה בהבניית הידע.
בסרטון המצורף, מבחינים בין שלושה סוגי שיתופיות ועבודה שיתופית:
Sharing, Cooperating, Collaborating.
לצערי, לא מצאתי מאפיינים דומים בין מה שמוצג בסרטון לבין מה שקרה בתכנית.
אמנם היה תוצר סופי, אך האם הוא תוצר שיתופי? אני לא חושבת.
לפיכך, זיהיתי שלוש קבוצות:
1. אלה שנאבקו ביניהם מההתחלה ושינו אחד לשני את העבודה: "אני אוהבת לתת את הטון, לא רוצה שיחליטו בשבילי".
2. שני דומיננטיים במטבח שאחד לקח צעד אחורה ובחר לתת לשני להוביל: "אני צריכה להבין מה היא רוצה לעשות, ואז לבחור מה אני רוצה, אני חייבת ללכת בעקבות הלב שלי. אבל אני יודעת שיש לה יד טובה והיא יודעת לבשל אז הבנתי שזה תהליך למידה והייתה לה תכנית. אם אחליף דברים אהרוס לה. זו משימה משותפת לעבוד ביחד לאחד כוחות זו לא במה לריב. אז החלטתי שהיא תוביל ואני אעשה בשבילה".
3. אחד שקבע את הטון והשני נאלץ לקחת צעד אחורה: "אני דוגל בללכת אחרי המנהיג, אני גדול יותר, הוא צריך להבין את הרמזים שלי"
אף לא זוג אחד, לדעתי, עבד יחד ויצר משהו משותף. התוצר היה מסוג של שף וסו-שף. גם אלה שלא נאבקו ביניהם והמשיכו אחד את השני בדיוק מאותה נקודה השתמשו במשפטים: "ציפיתי שזה יקרה כי אני לא בשליטה מלאה על המנה" ; "מקווה שהוא לא יגע לי יותר במנה שלנו".
לצערי, התקשיתי למצוא יתרונות לעבודה מסוג זה, מעבר לאתגר והסקרנות של "מה יצא בסוף?".
משימה מסוג כזה לתלמידינו יכולה לגרום בעיקר לתסכול, לבלבול ולכאוס שלם. ואם עבודה שיתופית אמורה להעצים את יכולות כל אחד מהצוות, כאן לא מצאתי העצמה של יכולות. זוהי משימה המחייבת אנשים להיפתח לאנשים אחרים, לתקשר, להקשיב אחד לשני, לחשוב יחד, לתכנן מראש יחד. התסכול שנוצר אצל המתמודדים הוריד את הביטחון לכולם, גם לאלה עם הכישרון.
הרעיון בעבודה שיתופית הוא בתהליכים לפני תחילת העבודה: התכנון, החשיבה, סיעור המוחין. גם לדומיננטים פחות יש מקום. כל אחד נותן את הטון שלו, את הגישה שלו. כאשר מדובר רק בזוג, שני בני הזוג שותפים פעילים בתכנון. בקבוצה יכול להיות שאחד מחברי הקבוצה יבלוט יותר בביצוע ופחות בתכנון- וזה בסדר. יכולים להיות ויכוחים ודיונים, זה חלק מהעניין- ובמשימה שניתנה בתכנית- לא היה מקום לכל זה, קודם כל, כי לא הייתה תקשורת. יהיו שיבואו ויגידו שגם זה הוא סוג של תקשורת, אם כך זה אינו סוג התקשורת המתאים לעבודה שיתופית.
יש כאן פספוס של התאוריה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית המדגישה את החשיבות של הקבוצה בהבניית הידע.
בסרטון המצורף, מבחינים בין שלושה סוגי שיתופיות ועבודה שיתופית:
Sharing, Cooperating, Collaborating.
לצערי, לא מצאתי מאפיינים דומים בין מה שמוצג בסרטון לבין מה שקרה בתכנית.
אמנם היה תוצר סופי, אך האם הוא תוצר שיתופי? אני לא חושבת.
פרק התכנית:
http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/masterchef#/mako-vod-keshet/masterchef-s4/VOD-74aa5e27f860441006.htm?sCh=13a9328a5ce82410&pId=957463908
ביקורת על הפרק:
